היום כבר הסתיים, ואיזה יום.

הוא התחיל בכאב ראש מטורף שנמשך מספר ימים ובמנוחה רצינית שנמשכה מאתמול.

"יש לך וירוס", אמרה לי אתמול הרופאה, ואני חשבתי לתומי שהיא קולטת את הלפטופ שלי למרחוק... אך לא. היא ערכה בדיקה כללית בגופי, במקומות הלא מוצנעים והחליטה קבל-עם וקופ"ח שאני צריכה לנוח שלושה ימים בבית.

ומה טוב יותר משלושה, מימים ומבית?

זה היה אתמול. והנה, אני כבר חורגת ממגבלות היום הזה..

אז היום קמתי, צחצחתי, שתיתי, דפקתי חטיף דגנים ופלסתי דרכי אל המחשב הביתי שלי. הכי ביתי.

אני כותבת ונזכרת פתאום ביומן שהיה לי בכיתה ד'.

כל תחילת עמוד הייתה:" היום אמא העירה אותי אז קמתי, התקלחתי, צחצחתי שיניים, לבשתי תלבושת אחידה ויצאתי לבצפר.."

ת'אמת? לא מתגעגעת לבצפר. איכס. בעע. די לא!

טוב. ליום הזה.

אז היום הזה היה יום של ואו ודי ומספיק ועוד ועוד ומספיק.

וכמה ואו וכמה די..

והיה בו גם שקט.

והייתה בו אהבה.

והיה בו בלגן.

והייתה בו אמת.

והיה בו חיבוק.

ושוב ואו.

ושוב די.

ועוד תה צמחים וגלידת סורבה חדשה במקרר.

עכשיו, בקבוק המים המינרליים יושב מולי.

שקוף, כמו היום הזה.

שקוף בחיות שבו.

אז כן. ביום הזה היו המון חיים.

טובים, פחות טובים, מוזרים, מדהימים, אוהבים, עצובים והרבה ואו והרבה די.

מספיק.