קח לך אישה ובנה לה בית

זהו. זה סופי. הרווקות יצאה לי מכל החורים.

היה כיף. באתי, ראיתי, זיינתי, עשיתי, מיציתי. נמאס. לגמרי.

לנשים, מגדר עם פריבילגיה להיות אינטואיטיביות, יש שאלות שהתשובה להן היא: אישה מרגישה. לא יודעת, פשוט מרגישה.

אז זהו. שבנושא הזה אני מתחבר לגמרי לצד הנשי שלי. אני "מרגיש שהגיע הזמן”. אני "צריך לקבל" אני מבייץ, אני בתסמונת קדם-וסתית מחורבנת. לא יודע. פשוט הגיע הזמן שלי.

ופה מתחילה הבעיה:

אי אפשר לדלג על השלב הזה, שבו מכירים מישהי, מרגישים עם טוב יחד, מתאהבים, מתחברים. אי אפשר לדלג עליו. כלומר, אפשר לדלג. וזה יחזיק מעמד אם אתה אדם שיודע להדחיק לאורך זמן. לשרוד במדבר רגשי (ותתפלאו כמה כאלה אתם מכירים סביבכם) לברוח לעבודה, להפוך לחברת הסעות לחוגים במשרה מלאה, להתמסר לתחביב שלך, לבגידות קטנות מהצד. בהחלט. יש כאלה שיכולים לדלג על השלב הזה של ההתאהבות ובכל זאת לשרוד לאורך זמן.

אני לא יכול. אני רפליקציה קטנה ועצבנית של הרגשות שלי בכל רגע נתון. לא יודע לזייף. לא יכול להסתכל בעיניים של מישהי, להגיד לה "את הכי בעולם" כשאני חושב "היא בסך הכל רכש לא רע לגילי" לא יכול לעורר תשוקה למישהי רק בגלל שנמאס לי להיות רווק.

באמת שניסיתי. ובאמת שזה די קל. תתפלאו כמה נשים שאתם מכירים מוכנות לרמות את עצמן בשביל להשיג גבר מנומס, חמוד, ומוכן להתביית בקלות. זה לא שהן לא שמות לב שהעיניים שלי תמיד עצומות כשאני מתנשק. הן גם מתעלמות מהעובדה שהקטע הזה לוקח פחות מדי זמן, ובחמישים אחוז מהזמן אני נזקק לאלכוהול בשביל להגיע אליו שפוי ובלי להתעצבן... לא רואות את זה? בטח שהן רואות, הנה, תנסה לשאול אותן... “רואה? בוודאי שאני רואה. בטח ששמתי לב, ככה אני נראית לך? אחת שלא שמה לב?” היא אומרת, והסאב-טקסט של המשפט הזה צורח את האבסורד שלו: “ ככה אני נראית לך? אחת שלא שמה לב? ואם כן, זה אומר שבגלל זה אתה לא רוצה אותי? בגלל שאני לא שמה לב? אז תדע לך שאני שמה לב להכל, ובשביל לביית אותך אני מעכשיו אשים לב עוד יותר לכל בעיה שאתה שונא שאני לא שמה לב אליה, זאת אומרת, רק אם תרצה... כי אם יפריע לך שאני שמה לב לבעיות שלך אז אני בשתי דקות הופכת לאחת שלא שמה לב לכלום, שזה אומר בחורה כמו שחלמת עלי: נוחה לתקשר ומלאת סימפטיה וסבלנות...”

לא. זה לא הולך להיות פוסט שוביניסטי פוסט-מודרניסטי על נואשות של נשים מול אדישות של גברים. בוודאי שלא. כי אני, לפחות, נואש בדיוק כמו הבנות שאני יוצא (או ליתר דיוק לא יוצא) איתן, ואשם בדיוק כמוהן. רק שאיכשהוא בסוף המשימה לפוצץ את בועת יחסי הפשרה האלו תמיד מוטלת עלי.

ישבתי אתמול עם חבר שבין שאר המקצועות שלו אוחז בעיסוק מגניב: קואוצ'ר-פלירטים. מהמאמנים האלה שמבטיחים לך שאחרי חודשיים אימון במכון-קואוצ'ר שלו גם דובי גל יהפוך לאשטון קואוצ'ר. ובעברית: אני אלמד אותך להשיג את הטלפון של כל בחורה שיושבת על הבר. או עומדת לידך בתור לקופה של הסופר.

(ואני לא מדבר כרגע על העובדה שהאיש שיכול להשיג הכי הרבה טלפונים של בחורות מעביר את רוב זמנו בחיזור אובססיבי אחרי בחורה אחת, חנאנאת הי-טק שלא היה ממש קשה לדובב, שאת הטלפון שלה הוא השיג בשניה וחצי של סדרת מהלכים מתוחכמים אבל את הדרך ללב שלה הוא מחפש ללא הצלחה כבר שנתיים וחצי...)

הוא תיאר לי תרגיל שלומדים בקורס. זה הולך בערך ככה: אתה יושב על הבר, מוצא את הבחורה שעושה לך את זה אבל אין לך אומץ, ובוהה מעל לראש שלה בזווית מדוייקת שבה אתה יכול לראות את העיניים שלה בכל רגע נתון אבל היא לא יכולה לדעת האם אתה באמת רואה אותן או בוהה במשחק של מכבי שמתרוצץ בפלזמה שמעליה. את הזווית המדויקת אי אפשר להמחיש מעל דף אינטרנט. והיא דורשת אימון, דיוק, ותרגילי קואוצ'ר נמרצים. אבל עיקרו של העניין הוא שאחרי שרכשת את מיומנות המונה-ליזה המגניבה הזו, אתה מחכה לרגע בו היא – לא מודעת לרשת העכביש המתוחכמת שלך – תנעץ בך מבט, או אז אתה מוריד את העיניים ולוכד את המבט שלה כמו פצצה חכמה (ואני מתכוון לדבר האמיתי, לא לאיך שתתאר את הבחורה הזו לחבר'ה מחר...)

"הטריק הוא" מסביר בהתלהבות לוכד הזוחלות המיומן "שנוצר הרושם שאתה ממש במקרה תפסת את המבט שלה, אתה צדת אותה. כל מה שנשאר לך לעשות זה לפתוח בשיחה ובינגו יש טלפון!

וכשהוא אמר "בינגו" הוא הסתכל עלי במבט מין שילוב של איש מכירות וגורו, שאמר בערך: איך אני בתור מגשים חלומות? לא מאמין שזה כל כך פשוט הא? למה שלא תיתן לי צ'אנס ותנסה?

ואני הסתכלתי עליו וחשבתי: על מה לעזאזל האיש הזה מדבר? מה בינגו? אז יש לי את הטלפון שלה. ביג דיל... מרגש בערך כמו לצוד את המבט של פקיד הבנק כשהוא מסביר על התנאים של המשכנתא".

סקס? אתה מתכוון לטקס הזה של למעלה למטה? לזיעה לריח הגוף? לגסות של האיברים? התביישתי להגיד לו שכשאני רואה מישהי מטופחת שגורמת לי לרצות לעשות צעד ואני רוצה לצנן את עצמי אני מדמיין אותה במיטה, פרועה ועלובת איברים והחשק יורד לי לגמרי... לא רציתי לספר לו שיש לי מנוי-שאי-אפשר-להפטר-ממנו-כי-כבר התחייבת ב"ג'י דייט", ואחת לחודשיים אני נכנס לשם, מדפדף דקה בעמוד הראשי, משנה את נתוני החיפוש, מוחק את התמונה מהפרופיל ושם את זו מהפעם הקודמת. וסוגר את האקספלורר בהרגשה שגובלת בגועל נפש.

"בינגו, יש טלפון" נלהב לי הגורו... ואוו! אז אני אשיג את הטלפון שלה! ואוכל ממש להתקשר אליה והיא תענה. מעולה. ואז מה? קיבלתי את האישור להתחיל בתהליך מפרך ומעצבן של להכיר את עצמי למישהי ולהתוודע לכל הצדדים המורכבים באישיות שלה. באמת מרגש. כמו לקרוא את חוברת ההדרכה של הדי-וי-די החדש שקניתי.

עם השנים אני נהיה מורכב יותר, מלא יותר, איכותי יותר, עשיר יותר ברוח (בחומר עדיין יש מה לשפר...) יודע יותר, יוצר יותר, מכיר יותר, רוצה יותר. וממש לא בא לי להפוך לסוכן מכירות של העסק הזה שנקרא אני. לא בא לי עד כדי גועל נפש. לא רוצה למכור, לא רוצה לעבור את התהליך המרגיז הזה שלוקח משהו ארבעה חודשים לכל כיוון – ארבעה להכיר את הכיוון שלי ועוד ארבעה להכיר את הכיוון שלה. אחרי הכל אני לא רוצה לצאת עם פלקט. נכון? אז יש לנו שמונה ירחי לידה, ועוד ארבעה כדי לזנוח יחד ותוך כדי תחושת מרירות מעצבנת את החלום על נישואין מאושרים שיגאלו את שנינו מהתקיעות הזו, שיצילו את שנינו מהתקתוק המעצבן של האורלוגין הביולוגי שלנו. כדי להתפקח מהחלום הזה שגרם לנו לדפוק את הראש בקיר. שגרם לנו להתאבד על קשר ששנינו הרגשנו איתו חרא כמעט מהרגע הראשון... ומפה לשם ובלי ששמתי לב עברה שנה של קשר לא מוצלח שגורם לי לרצות לנוח עוד שנתיים עד הפעם הבאה שבה בעצת הגורופון המפלרטט אחזור לבהות במסכי פלזמה בפאבים, מחפש את הזווית המסויימת שממנה המבט שלי ייראה מספיק אדיש ובוהה אבל בו זמנית מספיק עדין וזמין ורגיש, כדי? כדי - קיבינימט – להשיג עוד טלפון כזה שיהפוך גם הוא לכדור שלג מייאש. באמת, עושה המון חשק...

והנה לכם, אם תרצו, לב ליבו של הקונפליקט: מצד אחד הלחץ באוזניים. דומה לזה של טייס אף 16 מעל עזה, גורם לנו לנסות כל קשר עד הטיפה האחרונה. מצד שני, כולנו יודעים שזו שטות. שצריך להתעלם ממנו לגמרי ולחכות לאט לאט ובסבלנות סבלנות עד שבאמת נתחבר, שני זקנים שכמונו, על כל המעלות והחסרונות, והסטיות הקטנות, והדברים שלעולם לא נתפשר עליהם, והדברים שהתמכרנו אליהם, וההרגלים שסיגלנו לנו "רק עד שהיא תבוא". אז קבלו את הקונפליט שאף פלירטינג-קואוצ'ר לא יצליח לטשטש: בניגוד למה שנדמה במבט ראשון , בגיל שלי, קל מאד להשיג טלפון של בחורה לבושה ואלגנטית בפאב או בית קפה, אבל כמעט בלתי אפשרי לגרום לי לרצות לעשות את זה. קל מאד להגיע אל כסא הבארים המסוגנן שלה גם אם הוא נמצא בצד השני של הפלזמה, אבל קריעת ים סוף לגרום לספה שעליה היא רובצת בטרנינג מול הטלוויזיה להפוך יחד עם ספת-הטלויזיה שלי למיטה זוגית...