ניתוח זה משהו שלא כותבים עליו הרבה כאן בקפה.
יכלתי שלא, אך היה צריך, ואתמול נותחתי. לא משהו כבד ואפשר לקרוא לו כך רק משום שהייתה הרדמה מקומית בתחילה, הרגשתי הכל ולא כאב ובסוף - תפרים. זה נחשב ניתוח . לא כך?
שבוע קודם לכן לא ישנתי מרוב פחד. אני מאלה שלא הולכת לרופאים עד אשר כלים כל הקיצין, הרופאה החמודה שלי משלחת בי את הפקידות שלה עם רשימת בדיקות ואז אני מבצעת אותן. אני גם מאלה שיודעות, או חושבות שיודעות מה טוב להן. הולכת על תחושות הבטן.
הרופאה אולי "יודעת" אבל לא חשה כלום (ואולי אין לה זמן. לא לנשום ולא לחוש) והרי ידוע שמה שאנחנו יודעים לעיתים מעקב את מגוון האפשרויות. אבל - ככה זה רופאים, בעיקר אלה הקונבנציונלים הרופאים של הרפואה ש"יודעת", שחקרה רק את מה שהוא בר- חקירה. (חבר'ה - עוד לא התחלתם לדעת!) אז כן, אני זוכרת את הפעם שתחושות הבטן שלי הורו לי חד משמעית להפסיק תרופה שהרופאה ה"יודעת" שלי נתנה לי . והפסקתי אותה רגע לפני נזק בלתי הפיך ,כנראה, ללב,. רק אחר כך קראתי שאסור היה לה לתת את התרופה הזו - לי. אסור בתכלית האיסור. (והיא אישרה לי זאת). נחזור לניתוח. שבוע קודם של מחשבות ופחדים. ואם יקרה סחיף, קריש, דום לב, ירעדו לרופא הידיים, יחטוף לי כאב בטן באמצע, יזכר שלא שילם מע"מ בזמן...או דימום...אמאלה...מאלה שישאירו אותי חיוורת כמו דרקולה ברומניה...ובכלל - לא כתבתי עדיין צוואה, מהמחשב לא מחקתי חומר חסוי ואחרי שאמות הוא יהיה פרוץ לכל העולם.. ואולי כדאי בכלל לא לישון כי כך אצבור עייפות ואוכל להתעלף לשבוע אחר כך?
נסענו לניתוח. אני - חמושה בנהג - החייל שלי, באייפוד - לרוב הוא איתי, ובפחד תהומי. (כבר הרבה זמן שגבר לא נגע לי בעצמות). עשר דקות של המתנה והן היו חשובות. כי בדקות ההן אמרתי לעצמי: או קי RAGAZZA ! (מיידלע בעברית). היה לך שבוע לפחד. עכשיו - נגמר זמן הפחד. מעכשיו - נא להנות.
"ממה?" שאלתי את עצמי..."את כבר תמצאי משהו, ואם לא - תמציאי לך משהו להנות ממנו. את הרי טובה בהמצאות".
נכנסתי. רק בררתי (הייתי חייבת) אם הרופא מרגיש טוב, אם הוא אכל היום, ביררתי שהוא בטוח שהוא רוצה לבצע, שאלתי אם יש לו התנגדות לאייפוד - אמר שלא והתיישבתי על הכסא הכמעט חשמלי. (רק שלא תהיה הפסקת חשמל באמצע...)
וזהו. אני - שמעתי באוזן אחת את הרופא מסביר למתלמדת, באוזן שניה שמעתי מוסיקה מובחרת מהאייפוד. כשהרופא רק עבד ולא דיבר, שמעתי באוזן השניה את המוסיקה של הקליניקה ולעיתים היה עלי לבחור בין מנדלסון למוסיקה ספרדית, או ההפך. עם הרגליים רקדתי, עם הידיים סימנתי לו סימנים, נשמתי היטב והצלחתי להנות.
תשאלו....ממה? מהרגיעה. מכך שנמרחתי על הכסא בנחת, בשקט, ויתרתי על ה"שליטה", נהניתי ממוסיקה ושיעשו הם את העבודה. האחריות עכשיו אצלם. עלי ועל כל מה ששיך לעולמי. שעה וחצי שבהם אני לא אחראית לכלום. אבל לכלום. לא לילדים, לא לבית, לא לעצמי, לא דאגתי לאיך אני נראית (וזה כמעט ולא קורה), גם לא לאחיותי או לפוליטיקה, לנזילת המים מהמרפסת לשכנים, לחשבון הבנק, לעבודה, לספר שעדיין צריך לסיים...כלום - NIENTE ! חופש טוטאלי. חופש אפילו מאותו בחור יפה שאיבדתי ברחוב לפני 4 פוסטים...תגידו לי שאין זו הנאה או פריוילגיה?
אחה"צ ליוויתי את החייל שלי לבסיס. נהגתי את הדרך חזרה עם כאבים. התקשרתי לרופא וביקשתי איזו נרקוטיקה מאלו הסגורים תחת מנעול ובריח...לא הסכימו לי ובצדק. שעה אחר כך התחילו לרדת הכאבים לבד.
עדיין כואב. ואפילו קצת נפוח. אני נראית עכשיו כמו מיידלע ואיזה מזל שאין מי שיצבוט לי בלחי....אבל הכאב - אפשר להתגבר עליו . והמחשבות שנשארו?
המסקנות? שוות זהב! או..."את חושבת יותר מדי" "במציאות הכל יותר פשוט וזורם", "מחשבות ודימיונות מיותרים לחלוטין כי בעצם, אין לדעת איך הדברים מתפתחים באמת...אין לדעת..."
"מחשבות, דימיונות, החלטות,...במצבים רבים הם רק כובלים אותנו." "ובכלל, לא צריך להגיע לכורסת המנתח כדי להתחיל לשחרר"...ו"על תהליך הריפוי יש גם לך השפעה"....ועוד משהו...שלרופאה שלי אני אמשיך לא ללכת אלא כשבאמת לא תהיה ברירה. רק כשהתחושה בבטן שלי תאשר וכמה טוב שאני לא "יודעת" כמוה, אלא "חשה" . רופאים לא יגיבו לי כאן וזה אולי פחות מכובד בחברה המעמדית שלנו, אך בהחלט עדיף ובטוח יותר. (אפילו איינשטיין אמר שתחושות ורגשות מקדמות את העולם...איש הידע!) ו...עובדה....את התחושות שלי לא צריך לבטח. את הרופאים ומעלליהם - כן . וזה אומר משהו. לא? אז חברים, ללכת עם התחושות. גם לניתוח. כי תחושות הן עניין דינמי וגמיש ואפשר להשפיע עליהן ומצד שני , הן בהחלט ישפיעו על הריפוי שאחרי ניתוח. |