ביקור ראשון בעולם הוירטואלי הזה.

התרגשות מעורבבת בחשש מהחשיפה.

משהו בי רוצה לכתוב הכל, לתת ביטוי לכל תהייה, כל חשש כל גחמה

ומשהו אחר אומר "רגע, עוד לא.. קודם תביני מה קורה פה..."

עושה הפסקה, כוס קפה. סיגריה? (יש לי אחת ששמרתי במגירה לרגעים מיוחדים)

הטעם המר-מתוק של הקפה מחלחל בי לאט, משאיר מן שביל של זכרונות,

מן דוגמא שנותן חוש הטעם למושג געגוע.

געגוע.

אם אני אכתוב לעצמי, או לאלוהים, זה ישמע רוחניקי פלצני..

רוצה להבין בעצמי מה זה הגעגוע הזה. לא לצטט אחרים.

למה בדיוק בשביל המר-מתוק הזה אני מתגעגעת?

 לזכרונות מרגעים קסומים? לחוויות ספציפיות? לאנשים יפים שפגשתי בדרכים?

נראה לי שהגעגוע הוא למה שמתחת לכל אלה. למשותף. באמת לקסם הזה שנוכח שם (ויש שיגידו שנוכח בכל, כמה שהייתי רוצה להיות מודעת באמת לזה שהוא נוכח בכל. כמה הייתי רוצה לחוש בכל רגע את הנוכחות שלו)

אז מתגעגעת לקסם. לא. המילה קסם לא מצליחה באמת לגעת בדבר. אולי זה השילוב בין הציפייה לקסם, ההסכמה להכנס למקום לא ידוע, הסכמה להניח לכל מה שחשבתי שידעתי על העולם, אפילו לרגע. זאת גם לא הציפייה. זאת ההסכמה לזוז הצידה לרגע. לתת לדברים להיות, להפתיע, לגעת.

אולי גם ההסכמה לפנות את הצעיפים והמסכים ולתת ללב להיות חשוף לרגע אחד (באמת כמו תום של ילד), לא מפחד. לא ישר חושב איך להגן ואיך להתחפר שוב בתוך השבלול.

אז מתגעגעת להסכמה. נראה לי שכן. זה רגע כל כך עדין. כל כך דקיק. ועם זאת כל כך ממלא וקסום (בכל זאת קסם.. אבל לא צ'יקו ודיקו, קסם של רגע קדוש). מתגעגעת גם לעדינות.

פעם אמרתי לחבר שלרגעים האלה יש תחושה של מנוחה בין נוצות של אפרוח (הנוצות הפנימיות האלה, הכי הכי רך שיש), מנוחה שיש בה גם ביטחון. ידיעה שאין ממה לחשוש ושאני מוחזקת (רוך משולב בביטחון, מה שכל אישה רוצה מהגבר שלה... ואולי בעצם מעצמה..)

חייבת לומר שהיופי שבלכתוב למה אני מתגעגעת נותן לי קצת להריח את הרגע הזה, נותן טעימה מהטעם המוכר. מכניס איזו רכות למערכת ואפילו מרגיע את הגעגוע. מצחיק. שכחתי שזה עובד ככה...

אישה חכמה אמרה לי פעם- כשאת מרגישה שחסר לך- תתני. (לפעמים זה עובד גם בעולם החומר, אבל כאן הכוונה היא לתחושה, לרגש).

יושבת מול המקלדת ומחייכת. לא זה מה שתכננתי לכתוב ובטח לא לכאן חשבתי שאני אגיע.

התיישבתי עם תהיות. עם עיניינים. עם געגוע. עם חוסר שקט.

ועכשיו מחייך לי מבפנים. איזה כיף.

צריך כנראה לאמץ הרבה יותר את- כשאין לך תתן.

הסכמתי לפנות לרגע, הסכמתי להניח לתהייה ולגעגוע והסכמתי לשתף. ובעדינות, בין השורות, ברוך גדול ובלי מרפקים, המקום הזה שהרגיש חסר, הרגיש ריק- התמלא. ברכות. בקסם עדין עדין.

 איזה יופי. אני מוקסמת מההזדמנות הזו. מהפוטנציאל של העולם הוירטואלי ששמעתי עליו הרבה אבל חחשתי להניח בו את רגלי עד היום. שמחה שגם כאן אפשר להתמלא (אפילו אם אף אחד לעולם יקרא את מה שכתבתי, עצם ההסכמה לשתף, עצם ההסכמה להחשף.. יש לה חלק עצום בעיניין).

תודה.

עכשיו סיגריה. עם חיוך.