איך פסיכולוג שעסוק בעבודה רצינית, ובעזרה למצוקות הרגשיות של מטופליו, נפנה להתעסק בתכנית כל כך "זולה", "שטחית", ו"רדודה"?
זאת אחת מהשאלות שהופנו אלי באתר ובעל פה, מאז שפתחתי את הבלוג.
מכיוון שאני פסיכולוג, לא אדבר על עצמי חס וחלילה, ובמקום זה אעסוק בנושא באופן כללי. מקווה שתסלחו לי. בפוסט הזה נוותר על ההתייחסות הישירה לתכנית הישרדות, ונעסוק ביחסים שלנו עם הטלוויזיה.
כולם מכירים את השאלה הזאת. היא נוגעת ביחסי השנאה- הנאה שיש לאנשים עם הטלוויזיה. נהנים, מתענגים, מתרגשים אבל גם מרגישים בושה, אשמה וחוסר ערך.
התחושות השליליות מחריפות כשאנשים מוצאים את עצמם נדבקים לתכניות סתמיות במיוחד, או לחילופין ריגושיות במיוחד.
הסתמיות גורמות להם להרגיש שהם אנשים חלולים, שרק צריכים תנועה של דמויות וצורות אל מול עיניהם, אחרת ישתגעו מרוב שעמום ובדידות.
האחרות הן כאלה המכילות תכנים שנוגעים לדחפים הבסיסיים שלנו: תוקפנות ומין. תכנים כאלה , עד כמה שהם מרגשים, גורמים לנו מייד להרגיש כמו חיות. ובכלל למדנו מקטנות שדחפים זה דבר רע.
אז בעצם אנחנו נוגעים בקונפליקט הבסיסי שאותו תאר פרויד, בין הדחפים לבין הערכים והמוסר. בין האיד לסופר אגו, בין ההנאה לאשמה. פרויד הציע לפתור אותו בדרך של עידון: שימוש בדחפים לפעילויות יצירתיות ותורמות לחברה. התוקפן יהפוך למנתח מוח , המציצן יהיה מדען או פסיכולוג. העידון של פרויד מספק פתרון נאות, למי שרואה את התכנית ה"זולה", ואחר כך כותב עליה הגיגים פסיכולוגיים. שזה אני. אתם? איך תפתרו את הקונפליקט? תקראו אחרי הצפייה את ה"הגיגים" שלי.
אבל גם אם לא נפתור את הקונפליקט , זה בסדר. אני חושב שאפשר לחיות איתו יפה מאוד, בעיקר בנוגע לטלוויזיה, שהיא לא חטא כל כך גדול.
אז למה הצפייה בטלוויזיה מעלה כל כך הרבה רגשות סוערים? זה לא קשור לערכים. אני חושב שזה בעיקר בגלל הבדידות והשעמום.
אנשים חוששים להישאר לבד עם עצמם, כי אז יתוודעו לחרדות ולחולשות שבתוכם. יכירו בתשוקות הלא מסופקות, ובכמיהות שנשארות ללא מענה. ייווכחו עד כמה הם מרגישים לא ממומשים, מתוסכלים ומאוכזבים.
השעמום, כך אני מאמין, קיים יותר כשאנשים מפחדים להסתכל פנימה לתוך עצמם. הם מפחדים מזה ולכן הם משתמשים בהגנות שונות, מתרחקים ובורחים מעצמם. מכיוון שאין להם את עצמם, הם חייבים להיאחז בגירויים וריגושים מבחוץ. אבל שום דבר לא באמת מעניין אותם. הם מפחדים שדברים ייגעו בהם, כי אז יש סכנה שיעוררו את הכאבים והחרדות שלהם. זה מה שלדעתי עומד הרבה פעמים מאחורי אנשים, שמעידים על עצמם שהם "משתעממים בקלות". (למעט אנשים בעלי הפרעת קשב, שזה סיפור אחר)
הטלוויזיה לפעמים מצליחה לגעת בנו, אך בחלק ניכר היא עוזרת לאנשים לברוח מעצמם, ומספקת ריגוש לא משעמם. הבעיה היא שהיא לא עושה את זה באופן מושלם. אי אפשר לברוח מעצמנו באופן מושלם.
כך, בעודנו צופים בטלוויזיה, שכובים על הספה בפישוק איברים, לועסים מזון כלשהוא, מקננת בתוכנו ההכרה, שאנחנו כמהים להתייחס לעצמנו יותר. לגעת באמת במה שדורש התייחסות, ולא רק להשתיק את הפחדים ולכסות על הסדקים, התהומות והחללים.
נ.ב- כמו שאולי שמתם לב, מסיבות של עומס עברתי לכתוב בתדירות של פעם בשבוע :) פסיכולוג קליני | טיפול פסיכולוגי
|