כשהלב של ג'וני כהן נשבר לראשונה, הוא קנה לעצמו מפוחית.

הייתה זו מפוחית פשוטה וקטנה, ממתכת ועץ, בסולם סי מג'ור, כזו שמושלמת לניגון מוסיקת הבלוז, שכה התחבבה עליו.

הוא אהב אותה, כי לא דרשה ממנו מאמץ. רק לנשום ולנשוף, משהו שכבר עשה ממילא.

צלילה השקט, המלנכולי והחודר, היה גורם לו להיאבד ולשכוח את עצמו. הוא הרגיש כאילו הוא מדמם מבפנים וכל שהצליח למלא אותו, היה בכייתה של אהובתו החדשה.

ג'וני חשב שלמפוחית היו רק שני מצבים אידיאליים- בטן ריקה ולב שבור וכעת הרגיש שהתברך בשניהם. הנדידה החלישה אותו, החוסר ודאות הכניע אותו, והאישה שכבר לא רצתה אותו, הרגה בו את השמחה האחרונה, שהרגיש שעוד נותרה בו.

עתה, לא היה לו קנה לעמוד עליו, גם לא רצוץ, אפילו האוויר היה דליל מדי בכדי להחזיקו והוא ריחף כגוויה על פני האדמה. רק היא- המפוחית- הצליחה לכסות את פני התהום שנפערה לפניו, כך פתאום באמצע החיים.

ג'וני לא אהב, כמו כולם כך האמין, כשדברים רעים קורים. אבל בניגוד לרבים, שלא אהבו את הרגשת הדכדוך והאין אונות שבכאב, הוא לא אהב את האירועים הקשים, מכיוון שאז, היה נאלץ לשמוע את עצותיהם של אחרים. אותם יועצים לעת צרה ומצוא, שבאו לבקר תמיד ביחד עם איזה פגע לעת. וזירים מחצר המלך, שליבם מלא מרגליות ומוצא פיהם, דרדר אותו ביגון שאולה.

מהיחידה שרצה הסברים, זאת כמובן לא קיבל. היא בסך הכל אמרה, את כל אשר היה לה לומר. אבל בסופו של יום, לאחר שעות של דיבורים וכל המילים המבוזבזות, ג'וני גילה, שהיא בעצם לא אמרה לו דבר.

בזה יכול היה לסכם את משמעותן של המילים כולן.

הרבה לפני בואן של המילים, הוא כמהה לתגובה אחת ויחידה, שמיאנה משום מה להגיע. הוא רצה שאדם אחד, לא משנה מי, יבין אותו בשתיקה. לדאבונו, הוא כבר למד, לא לצפות יתר על המידה מהמין האנושי. לעיתים חשב, איך יוכל לבקש את השקט, אם הוא עצמו נאלץ לדבר? כמה מילים יכול בנאדם לומר, לפני שרשמית הוא מתחיל לומר דברי הבל? זאת לא ידע, אך הוא שיער, שרוב בני-האנוש, דיברו די והותר כבר בגיל חמש. מאז, כך אמר לעצמו, רובנו רק ממחזרים את אותם שטויות, רק עם ניחוח קצת יותר מלומד ומנומק, כזה שבדרך כלל, חסר כל היגיון בסיסי.

כאן גילה שימוש נוסף למפוחיתו האהובה. שקט. הוא קונה את השקט שלו, בעזרת ניגונה המתוק. אכזבתו המתהווה של ג'וני מהעולם, גרמה לו להחליט, שמעתה, ככל שיכול היה להתמיד בכך, הוא ישתדל להוציא כמה שפחות צלילים מפיו.

לעיתים ג'וני הרגיש, שהעולם התאכזב ממנו וככל שחש שהאכזבה ההדדית גברה, כך ג'וני דיבר פחות ופחות. כך עברו להם, בלי דעת ומבלי משים, ימים, שבועות וחודשים, כשג'וני, שהתעייף מהבריאה לגמרי, כמעט וחדל מלדבר לחלוטין.

בתחילה התקשה עם התנזרותו החדשה, הפעולות הכי פשוטות, כמו להזמין משלוח לביתו, לא צלחו לו, ללא צליל אשר יצא מבין שפתיו. ככל שפחת הדיבור, כך הוא התאמן יותר על אהבתו החדשה וככל שניגן יותר, הרגיש איך שנגינתו משתפרת לאין שיעור, ביחד עם כל נשימה ונשיפה, שעתה יצאו ביתר קלות. הצליל הגולמי והמטהר, הצליח להוציא את כאבו ביתר שאת, כתחליף לדמעות, שמיאנו משום מה להגיע.

פתאום סתם כך, ג'וני הרגיש שקיבל את האישור הסופי לכך, שפניו מועדות לכיוון הנכון. יום שמשי ובהיר אחד, כשהלך לו בבדידותו על חופו של ים גדול ואינסופי, בזמן שניגן את עצמו לדעת, ניגשה אליו ילדה קטנה ואמרה לו: "זה היה יפה מאוד". המחמאה כה ריגשה אותו, שבאופן סופי החליט, שמאותו הרגע הוא לא יאמר מילה נוספת.

יום אחד, ללא סיבה מיוחדת, יצא ג'וני מפתח ביתו והחל לתור את הארץ, הולך בעקבות רחשי כעת, משהיה כבול לחפץ אחד, איבד את הצורך בכל שאר החפצים הגשמיים, כך שפרט לבגדים שלבש עליו וכובע בוקרים כהגנה מפני השמש, נשא עליו רק את אהובתו, זו שעוד לא שבע ממוצא פיה.

השתיקה הביאה איתה ברכה, שכלל לא ציפה לה. הוא הרגיש רגוע יותר מאי פעם וכבר לא התעסק ברצונות, אכזבות והתבכיינויות קטנוניות, שבאו יחד עם עודף התקשורת שבקיום. כעת, משלא היה טרוד בדיבור, נאלץ למצוא פתרונות יצירתיים, לכל דבר ועניין. שכן אמנם הושם מכשול קטן בדרכו, אך הוא בטל בשישים, מכיוון שהאפשרויות שנפתחו בפניו, היו בלתי נגמרות. כשכל צעד בדרך, הוא מורכב כל-כך, עד שהוא כה מדהים בפשטותו וכל פעולה נעשית בלא מאמץ וללא טרוניות פנימיות.

באופן די מוזר, לאחר ששתק מספיק זמן, החל ג'וני לחשוב על עצמו בגוף שלישי. האמת, שבאופן די תמוה, צורת מחשבה זו התחבבה עליו עד מאוד. כשיצא מהגוף הראשון והתוחם, יכול היה להלביש על עצמו כל דמות או חוויה שרצה באותו הרגע, גם אם לא חווה, או שלא התכוון לנסותה בימי חייו.

בפעמים הנדירות בהן הפסיק לנגן, נוכח לדעת, שהדבר היחיד שבאמת רצה לעשות, הוא לשוב ולשמוע את צלילה הריקני, שאיכשהו, עדיין הצליח למלא את כל קצוות נפשו.

כך המשיך לו ג'וני בדרכו, ללא הפסקה, ללא מנוח וללא יעד, כבורח מדין לא כתוב. ג'וני הרגיש כחלילן עיוור ושני הדברים היחידים שעקבו אחריו, זאת ידע בברור, זה ריח הצחנה והפשפשים שהצתרפו למסעו. משום מה, כל הפרטים הללו, לא שינו לו מאום. הוא ידע שהוא חי והעובדה הפשוטה הזו, גרמה לו לאבד עניין בזוטות כדעות ודעתנות, מפני שכעת כבר הבין, שהם לעולם לא יגמרו ולעולם ירדפוהו על פשרו, טבעו וטיבו של העולם, המשתנה ללא הרף, בצורה קבועה ועקבית. 

הוא נדד, ללא כיוון וללא זמן, בשמחתו ולכלוכו, עף למרחקים ומחוזות נידחים, עד לאן שהמפוחית שלו הצליחה לקחתו. הוא פשוט התקדם, ללא מטרה וללא תכלית, רק ערגה לצליל משכר ומשקר, זה שסחב אותו הלאה, אל עבר השקט המיוחל.

יום אחד, בעת שהיה בין פה לשם, פגש ג'וני כהן את מרים לוי. באותו הרגע הוא ידע שהפסיק את חיפושיו, מכיוון שמרים לוי הלכה גם כן לאיבוד, ביחד עם אהובה החדש ישן, גיטרה חצי נפח.