| אתמול, אחרי הרבה זמן שלא נפגשנו, ישבתי עם א' בבית קפה. את א' הכרתי לפני כמה שנים בסדנאות כתיבה. היא עקרת בית חרוצה, אמא לשלושה ילדים גדולים וכותבת מאוד נוגע ללב בעיקר על ילדותה ועל פניה האדמדמות. דיברנו על תהליכי כתיבה, על רגשות ועל חמין. את החמין היא אוהבת לאכול כל פריט בנפרד: חיטה ועליה קצת רוטב חומוס בצד אחד של הצלחת, תפוח אדמה לצידו וביצה קשה מחולקת לשניים עם הרבה מלח ופלפל בצד השני של הצלחת. אני אוהבת הכל מעורב. לכתוב, היא אמרה, היא כותבת מתוך הזכרות במבטים של אבא שלה ולרגשות שלה היא מאמינה רק אחרי שהיא רואה אותם בחוץ. לכן, בתקופות מסויימות, היא קונה ציורים, כדי לראות בהם את הרגשות שלה ולכן היא גם כותבת. חוסר האמונה ברגשות הפתיע אותי. אם יש משהו שאני מאמינה לו לגמרי הוא הרגשות שלי, למרות שהסיפורים שאני מספרת לעצמי, שקשורים בהם, לא תמיד נכונים. אצלי הכתיבה לא נועדה כדי להאמין לרגשות, אלא כדי להפריד אותם: תפוחי אדמה לחוד, שעועית לחוד, ביצה לחוד. סיפרתי לה על דיאטת האושר ועל הצורך לקחת סיכון כל יום. זה בדיוק מה שהיא עושה באופן טבעי לגמרי, כמו שהיא מצחצחת את הבית. הכתיבה עצמה היא סיכון אחד (בעלה לא יודע שהיא כותבת ושנים היא לא סיפרה גם לאחיותיה). סביב הכתיבה א' לוקחת סיכונים שונים: היא יוצרת קשר עם סופרים חשובים כדי לקבל מהם הנחיות פרטיות, היא אפילו שלחה כתב יד לפרסום לכמה הוצאות והתגברה בגבורה על הדחייה. אתמול, פתאום, תוך כדי אכילת עוגת התפוחים עם הפרג, שהביאו לנו אחרי שכבר סיימנו לשתות את הקפה ההפוך (אני כל כך שונאת כשעושים לי את זה), היא הציעה שאולי נלך לראות את הרחוב של ילדותה, עליו קראתי בסיפורים רבים שהיא הביאה לסדנת הכתיבה. כשהגענו לשם ראינו שני פועלים עובדים על שיפוץ. הסתובבנו קצת סביב הבניין ופתאום היא אמרה: "אני רוצה להיכנס" ומיד צלצלה בפעמון כ-5 פעמים. איש לא ענה. חזרנו לחזית הרחוב, שסילקו ממנה את מדרגות הכניסה לבית אבל השאירו את דלת העץ הגדולה ואת יד המתכת שנועדה לדפיקה בדלת. היא ניגשה לאחד פועלים ואמרה: "אני רוצה להיכנס". הפועל סירב ואמר שצריך לקבוע מראש עם בעל הבית. "אני לא יכולה לחזור פעם אחרת" היא אמרה. הפועל הסכים להתקשר לבעל הבית והעביר לא' את הטלפון. באנגלית רצוצה היא הסבירה לו שהיא גרה בבניין לפני 40 שנה והיא רוצה לראות את הבית מבפנים. בפנים מרצפות השחמט נשארו כפי שהיא זכרה אותם. היא קיבלה עוד אישור חיצוני לאמיתות של רגשותיה בקירות העבים, בקמרונות המצולבים ובארגון הבית שכמעט לא השתנה. |