ב-ANASA, שזה מלון מאוד אהוב עלי ומדהים ביופיו, בקפריסין,

 ישבתי על שפת הבריכה, לבדי.

(כי מי בא לשם, כשחשרת עננים אפורה עולה מהים ומתקרבת והקור מקפיא?)

ידעתי שיש במלון סוף שבוע של מסיבת יומולדת וחבורה מישראל, אבל העדפתי להתרחק.

ואז, פתאום דווקא  הוא הגיע.

איש בן חמישים, שלכבודו הוכנה כל החגיגה.

ידעתי שזה הוא, כי ידידי בקבלה הצביעו עליו.

נקבו בשם וגם סיפרו שיש לו כאן סוויטה קבועה, פינתית,

שאליה הוא מגיע עם המשפחה בכל קיץ.

קינאתי מקצה לקצה, כמובן.

כי זה נראה לי כייף גדול לבלות במקום החלומי הזה מדי שנה.

ישבנו שם שותקים.

על שני כסאות הנוח היחידים שנותרו  על משטח הבריכה הצופה אל הים.

קפאתי, אבל חיכיתי.

בעיקר כי היה לי ברור שהוא רוצה לדבר ורציתי לדעת על מה.

ופתאום, הוא התחיל לדבר באנגלית ואני עניתי (כן, יש לי את הקטע הזה...בפנטזיה שלי, אני תמיד איזה בת של דוכס אנגלי או איל הון אמריקני. את המבטא התואם אני יודעת לחקות היטב).

אחרי כמה משפטי מזג אויר, שאלתי מה הוא עושה פה והוא התחיל לספר.

אשתו ערכה לו מסיבת "הפתעה", למרות שהיא ידעה שהוא שונא את הרעיון המטומטם הזה.

הביאה איתה את ה"חברים", שהוא לא ממש אוהב, אבל ברור שאחר כך יכתבו עליהם בעיתון.

והנה, הוא כאן. בן חמישים. לבד.

וכל מה שיש לו בראש זו הילדה שהוא הכי אוהב. עדיין.

למרות שמאז שנפרדו, ביוזמתה, כבר עברו 25 שנה.

הייתי בשוק.

ישב לצידי איש מוכר, מצליח, מאוד אפילו.

כזה שיכול לקנות חצי מדינה בהינד ראש

 ודווקא הוא - תקוע שם?

ברומן שהיה לפני 25 שנה?!?

בעדינות, שאלתי למה, מה היה בה שעוד לא פג.

והוא אמר "חוכמה וחום". שתי מילים. ושתק.

אחר כך, סיפר שהיתה רק בת 18 וכשהוא כבר רצה להתחתן, העדיפה ללכת לצבא.

את הלב השבור חשב שיוכל לתקן עם אחרת.

יפיפיה מתוקשרת , שהביאה גם נדוניה לא קטנה.  

אבל לבת הבכורה שלהם קרא בשמה.

ואז היא באה. הילדה שלו, בת ה -18, והוא קם והלך.

ואני נשארתי שם, עד שירדו עלי הטיפות הראשונות של הסערה.