הבוקר נסעתי די מוקדם לפגישה בירושלים ובדרך האזנתי לתחנת רדיו מועדפת ושם בין תישפוכת המלל הבלתי נדלת האזתי לסיפור ואותו אני רוצה לחלוק עימכם .

מספרים כי בכפר נידח בסין העתיקה ישב הדוכס בחצר ביתו,וקרא מידי יום כתבי עת עתיקים.

בקצה החצר ישב מידי יום עושה הגלגלים ועסק במלאכתו -חריטת גלגלים.

וכך ישבו להם הדוכס ועושה הגלגלים  מידי יום עד שעות הערביים.

יום אחד ניגש עושה הגלגלים לדוכס ושאל אותו: כבודו  הדוכס הרם והנאצל : מה קורא הוא כל היום?

מילים ענה הדוכס הרבה מילים

ומי כתב מילים אלו שאל עושה הגלגלים?

החכמים העתיקים הם אלו שכתבו מילים אלו שהפכו לספרים.

אהה נאנח עושה הגלגלים " אתה קורא פסולת ושיירים של החכמים העתיקים האלה"

כיצד אתה מדבר אלי כעס הדוכס ומי  העניק לך את היכולת למתוח עלי ועל כותבי המילים הללו ביקורת כזו?

שמע נא דוכס ירום כבודו ענה לו עושה הגלגלים ראה זקן אני וכבר בן 75 וחורט אני גלגלים למענך מזה עשרות שנים.

מכה אני באיזמל ובפטיש מידי יום ביומו -היה כי היכתי באזמל חלש מידי -אזי האיזמל יקפץ מעל לגלגל היה והיכתי בפטיש חזק מיד אזי האזמל יתקע בעץ

כל ידיעותי וכישרוני חבויים בליבי ואינני יכול להנחילם לבני  כי אין אני יודע מתי להכות חזק מידי או חלש מידי את זה יודע רק ליבי.

אם כך- מה שאתה קורא כל יום זו פסולת ושיירים שהשיארו החכמים העתיקים לאחר מותם

מוסר השכל :

המילה חשובה -היא מתעדת את אשר הרגיש הכותב אך אין היא יודעת את אשר בליבו

עלינו ללמוד מעושה הגלגלים כי מה שבאמת חשוב זה לא מה שאחרים קוראים את מה שכתבנו אלא מה שחשוב באמת זה מה שליבינו פנימה חש ומרגיש ואת זה לא נוכל להנחיל ולהעביר לאחרים.