כותרות TheMarker >
    ';

    סיפורים

    אני אפרסם כאן את הסיפורים שלי ומפעם לפעם גם מאמרים.

    את הסיפורים שלי גמרתי לספר.
    נותרו מאמרים. ומוסיקה שאני אוהב.

    0

    האישה הגלובלית

    3 תגובות   יום רביעי, 18/2/09, 08:55

       

    אסופת המאמרים החשובים שנערכו, וכונסו בספר הזה נערכו על ידי ברברה אנרייך וארלי ראסל הוכשילר, העמידה לפניי סימן שאלה גדול ומהבהב על שאלה שלא הייתי נותן דעתי עליה מבלי שהזרקור הזה יעיר את מחשבתי בכיוון.

    בהמשך חשבתי שזה די מוזר שלא חשבתי על זה, שאיש לא דיבר על זה בפומבי, ובעיקר לא הפמיניסטיות המערביות. אותן נשים החושבות שהאישה היא מרכז חשיבתן, שיכולות לצעוק חמס, בצדק, על מילת נשים באפריקה, לא הרימו קול בשאלה כה חשובה המתרחשת אולי גם בבתיהן. נשים עובדות מהעולם השלישי שעזבו הכל מאחוריהן ובאו לשרת את נשות המערב.

    כשאנחנו מסתכלים על גדודי הנשים הזרות, בעיקר האסייתיות המסתובבות ברחובות ארצנו ומטפלות במקומיים, אנחנו כמעט לא רואים אותן ובעיקר לא מתייחסים אליהן. מטפלות, פיליפיניות.

    אצלנו רוב הזרים מטפלים בקשישים ונכים. בעולם, הנשים האסייתיות נשכרות לטפל בילדים קטנים. אין לנו מושג ולרוב אין לנו עניין במה שהשאירו מאחוריהן. רובן השאירו משפחות, ילדים משלהן. 

    "ילדים צריכים לגדול בסביבה משפחתית, באווירה של שמחה, אהבה והבנה ואין להפרידם מהוריהם בניגוד לרצונם". מלים אלו נמצאות בהצהרת האומות המאוחדות על זכויות הילד. מלים חסרות משמעות בעידן ה-גלובליזציה.

    בספר האישה הגלובלית מובאים סיפורים ומחקרים על נשים שעזבו את ארצן המקורית. פיליפינים בנגלדש סרי לנקה, ועוד ועוד. כולן עזבו משפחות וחיי עוני כדי להתפרנס במערב.  במקרה הטוב הן מקבלות עבודה כמטפלות בילדים לא להן. במקרה הרע הן הופכות להיות משרתות, למרות התואר עוזרת בבית. הן שולחות כסף הביתה, ילדיהן גדלים כמעט בלי להכיר את ההורים. לעתים מטפלת כזאת מוצאת איזה מעביד נדיב שישלח אותה לחופשת חג מולד בארצה, לרוב גם זה לא. איש אינו נותן את דעתו על דור זה של ילדים הגדלים מנותקים מהוריהן, לרוב אימותיהן. ובעוד הפעוטות במערב זוכים לשתי "אמהות" פעוטות אחרים, שיש להם אם במרחק, חיים כמעט ביתמות. לרוב מגדלת אותם סבתה זקנה.

    ברברה ארנרייך שקיבצה את אסופת המאמרים שבספר וכתבה לו הקדמה מתארת בפנינו את השינוי ההולך ומתהווה בעולמנו. היא מספרת על ג'וזפין מסרילנקה העובדת באתונה. משלושת ילדיה שנשארו מאחור הבת ניסתה להתאבד שלוש פעמים, הבן מתגורר בבית יתומים קשוח, כמעט נוסח צ'רלס דיקנס, רק זה שהיה גדול מספיק כשנסעה הצליח לשמור יחסים טובים עם אימו הרחוקה.

    נשים נודדות כפי שלא נדדו מעולם. הגירה נשית זו משקפת את מה שאפשר לקרוא לו מהפכת מגדר כלל עולמית. מאז שנשים אמריקאיות יצאו לשוק העבודה והגברים חדלו להיות מפרנסים יחידים השתנה מאזן הצרכים.

    אשה אמריקאית נוסעת כשלושים דקות בממוצע למקום עבודתה. הנשים האסיאתיות חוצות יבשות. ולא תמיד התקווה לשנות את גורלן לטובה אכן מצליח. בחלק גדול מהמקרים הן תיפולנה לידי מעסיקים עבריינים, דרכוניהן נלקחים מהן, ניידותן נשללת, הן הופכות לזונות בעל כורחן, או לשפחות מין בתוך המשפחות בהן נשכרו לטפל בילדים.

    ארלי ראסל הוכשילד קוראת למאמרה "אהבה וזהב".  מהר מאוד אפשר להבין את כוונת השם הזה למאמר. היא משווה את ערך ה."אהבה" המיוצאת כמשאב חדש למערב במקום הזהב הגומי והמשאבים האחרים שהוצאו מארצות אלו בתקופת האימפריאליזם.

    התופעה של נשים מהעולם השלישי המהגרות לעבוד "בעבודת נשים" שהנשים המקומיות כבר אינן רוצות לעבוד בהן נשארת סמויה ובלתי נידונה בתקשורת ובמחקר. חלקן צבעוניות והן ממילא נמוגות בתוך "הבעיה הגזענית" כמו אלג'יריים בצרפת, מקסיקנים בארה"ב.

    שינוי ההתייחסות הסמלית בלבד בארה"ב לא נותן לבעלי הבתים האמידים המעסיקים נשים זרות להציג אותן לראווה כבעבר. לא סינורים לבנים ולא כובעי שירות. הן נעלמות מהעין בתוך הבית, בחדרים הקטנים שלהן. זה הפך להיות לא מנומס חברתית להציג אותן לראווה, אך בכך גם מבודדים אותן האחת מן השנייה ולא נותנים להן להתחבר עם נשים אחרות הנמצאות בבתים אחרים.

    אם בתקופה הקולוניאליסטית לקחו הארצות העשירות את אוצרות הטבע, את התוצרת החקלאית את המתכות והסוכר, הרי שהיום הרבה יותר קשה לכמת את "הסחורה והטובין" שזורמים מהעולם השלישי למערב בצורת כוח עבודה נשי זול.

    המידע הסטטיסטי מתסכל. יש מידע לא מדויק גם הוא על מהגרות חוקיות אך שום מספר על הלא חוקיות. בשנות השישים רוב מהגרי העבודה לאירופה היו גברים מיוון, תורכיה, מרוקו, אלג'יר וכדומה. כיום, לפי הערכה, מחצית מ 120 מליון מהגרי העבודה הן נשים.

    בשנות התשעים, נשים היו יותר ממחצית המהגרים מן הפיליפינים. לארצות המזרח התיכון: ערב הסעודית, כווית, לבנון, בחריין ירדן וקטר המספר עומד על 84%. זרם נוסף של מהגרות יצא מהגוש הסובייטי לשעבר לעבר מערב אירופה. מרוסיה, רומניה, בולגריה ואלבניה לסקנדינביה, גרמניה, צרפת ואנגליה. זרם שלישי יוצא מדרום אמריקה לצפונה. זרם רביעי זורם מאפריקה לחלקים שונים באירופה.

    צריך להבין שככל שארצות המערב הלכו והתעשרו, הארצות העניות התרוששו. נשים מערביות החלו להשתכר היטב והתחילו להצטרך למחליפות במשק הבית. עוזרת פיליפינית תרוויח פי 20 ויותר כמשרתת במערב מאשר כמורה בארצה.

    זה יהיה פשטני לומר שרק צרכי הנשים העובדות במערב הולידו את הצורך בעוזרות. הממשלות המערביות לא הסתגלה למחשבה על נשים שיוצאות לעבודה ואינן ממלאות את הצרכים שנוצרו עקב כך. המדינה אינה מציעה לאמהות עובדות טיפול ציבורי בילדים, אינה מבטיחה חופשות בשכר לצרכי משפחה או בריאות ילדים. אך הבעיה איננה רק ביציאת נשים לעבודה. חלק מהבעיה טמון בעובדה שגברים שנשותיהן יצאו לעבודה לא הגדילו את חלקם בעבודת הבית. וכך נפל על הנשים המערביות עול כפול. לכן הצטרכו ליותר עזרה.

    הצרכים של הגברים והתפתחות ההגירה הביאו הגירה עצומה של עובדות מין, ברצונן או בכפיה. במקום לנסוע לתיירות מין פעם בשנה, מייבאים את "האקזוטיות" למערב.

    מעבר לכל זה, רק העתיד יראה איזה שינוי יחול על כל הילדים שחייהם שונו לבלי הכר, החל מאלו שגדלו "לשתי אמהות" ואלו שגדלו באיבה לאמהות החסרות.

    רואנה בטיסטה, בתם של מורה ומהנדס למדה שלוש שנים לקראת תואר, כשהבינה שלא תוכל להתפרנס ויצאה לעבוד במערב. שם הכירה והתאהבה בגבר מגאנה, ילדה לו שני ילדים וחזרה עם כולם לפיליפינים. מכיוון שלא הצליח למצוא עבודה, נסע בעלה לקוריאה ונעלם. וכך, רואנה יצאה שוב לצפון למצוא לה עבודה. כיום היא מטפלת בבתו של רופא בעיר קטנה בארה"ב. בילדיה שלה מטפלת הסבתא. סבתא המטפלת בעוד שמונה ילדים שאימותיהם עובדות בצפון. היא מצליחה לשלוח כסף למשפחתה, ויותר מזה, היא שכרה ומשלמת למטפלת בבניה בפיליפינים.

    השמרנים באמריקה עדיין מדברים בקולי קולות על "ערכי המשפחה". הם אינם מודעים כנראה לשינוי שחל ב"משפחה" ומדעת או מבלי דעת הם מנסים לדכא מחדש את הנשים. בכיוון הביתי, רומנטי - מיני.

    אך שוק העבודה האמריקאי קובע "ערכים" חדשים. נשים הרוצות להצליח בתפקידים בכירים עומדות בפני לחצים. הקריירות בנויות על דפוס גברי. תחרות עם עמיתים ומתחרים, ניצול כל רגע חופשי, צמצום עבודת המשפחה למינימום על ידי העסקת אחר. בעבר "האחר" הייתה עקרת הבית. האישה ניהלה את חיי המשפחה, אותו מוסד טרום תעשייתי. למקום הרעיה נכנסת "תעשיית הטיפול".

    רבות מהמטפלות הזרות מדווחות במחקר שהן מרגישות "משוגעות" מצער על ילדיהן שנשארו מאחור. אך עם כל סבלן של האמהות, סבלם של הילדים הקטנים גדול יותר.

    מחקר מוכיח שילדי מהגרות גדלים להיות עבריינים יותר, מתאבדים, נושרים מהלימודים, אפאטיים. אי אפשר לכמת את האהבה כמשאב שחלוקתו הפכה להיות כה בלתי צודקת.

    היה גל של עניין ומחאה בנושא העבודה הזולה בעולם השלישי. נשאלו כמה מעט משתכרים אלו המייצרים את נעלי נייקי למשל. אנשים גילו בעצמם סוג של מוסריות משום שהיה אפשר לעשות חשבון של דולר. סכום הרווח של החברה המוכרת מול שעות העבודה האין סופיות במחיר אפס של העובד. איך אפשר לכמת את מה שמרוויחה ילדה במערב שיש לה מטפלת, שמשתכרת אמנם לא רע יחסית אך משאירה מאחוריה בדרך כלל את ילדיה שלה אי שם מבלי שיש להם אמא אוהבת. אהבת המטפלת היא הזהב החדש הנשדד מארצות העולם העני.

    סוזן צ'יברמנסה מנסה להסביר את "דילמת המטפלת" במאמר הנושא שם זה. אנחנו מלמדים את ילדנו שכסף אינו יכול לקנות אהבה, ומיד יוצאים לקנות להם אותה, היא אומרת בפתיחת המאמר. בהמשך תראיין ותדבר עם מטפלות שיספרו על הדילמה הכפולה של התקשרות לילד המטופל מצד אחד, הצורך לשמור ממנו מרחק בנוכחות ההורים כדי שלא תתעורר קנאה מצד האם הביולוגית באם המטפלת. ובסופו של דבר שנה שנתיים אחרי שהמטפלת התקשרה לילד, והוא בטוח שהיא תהיה חלק מחייו לתמיד, היא עוזבת לבית אחר ולילד חדש. אף אחד לא באמת יוצא נשכר מהעסקה הזאת מבחינה רגשית.

    הסכם העבודה בין המשפחה למטפלת כולל בדרך כלל את ההגדרה מטפלת ואת השכר. אך כל משפחה מרחיבה בהמשך את הגדרת התפקיד. מטפלות נדרשות לבשל, לכבס ולגהץ. לעתים להגיש ארוחות לאורחים, לעתים משאילים את המטפלת לידידים לעבודות ניקוי בתים. שעות העבודה שנקבעו הולכות ונמתחות בעוד שסעיף המשכורת נשמר בקפדנות ואינו עולה.

    אם כל המטפלות היו מתאחדות ומכריזות על שביתה, ניו יורק הייתה נסגרת. שביתת פועלי זבל משאירה זבל על המדרכות, אם מטפלת לא תבוא שבוע לעבודה, האם תתמוטט, תשגע את בעלה, לא תעבוד ולא תיתן לו לעבוד. אומרת אחת המטפלות. אמהות הרי אינן יודעות יותר את סדר היום של הילדים. מתי יום חוג, מתי ספריה ומני דברים שכאלה. לעתים מטפלת באה לעבודה ומגלה שאין מה לתת לילד לאכול כי האמהות שכחו לקנות וגם לא השאירו כסף לקניות. מושג המטפלת הלך והשתנה.

    ברברה ארנרייך כותבת מתוך הניסיון. היא יצאה לעיר אחרת והשכירה את שירותי "עוזרת הבית" שלה דרך מרי מיידס, חברה המציעה עוזרות בית. עלון הפרסומת של חברה זו אומר "אנו מצחצחים לכם את הרצפות בשיטה הישנה" והשיטה הישנה היא על הברכיים והידיים. לא עמידה עם מגב או שואב אבק. אחרי שהיא מתארת כמה מבעלות הבית שאצלן עבדה היא נכנסת לבדיקת השינוי שרצתה התנועה הפמיניסטית להכניס לחיים. במה הצליחה ובמה נכשלה. עבודת הבית הייתה אמורה להיות מחולל השוויון בין גברים לנשים. אמורה להיות אך לא ממש הצליחה. עבודת הבית עדיין מוטלת על נשים. לא תמיד על בעלת הבית כמובן, העוזרת תהייה לרוב אישה. ובעלות הבית תתנהגנה בצורה משפילה ביותר לעוזרת בחלק מהמקרים.

    הגל הראשון של הפמיניזם דיבר על דיכוי מגדרי כשבעל שמט גרב על הרצפה וציפה שאשתו תרים אותה. בגל השני התחילו המריבות תורו של מי לרחוץ כלים. כדי להציל את חיי הנישואין הביאו את עוזרת הבית.

    כש-בטי פרידן כתבה בשנים הראשונות על פמיניזם, הגבר כלל לא היה קיים בתיאוריה שלה. היא לא התייחסה אליו. את החברה האשימה שהיא מטילה על נשותיה המשכילות עבודות שהן בעצם עבודות שרתות המתאימות לנשים רפות שכל. אכן ימים של שמרנות פמיניסטית עוד לפני שהתנועה קמה בכלל.

    בשנים שיבואו דיברו על עבודות הבית כמשפילות לא משום שהיא עבודת כפיים אלא משום שהיא נטועה ביחסים משפילים. לעשות בלגן ושאדם אחר יצטרך לטפל בו. כלים מלוכלכים שהושארו בכיור פירושם הטלת שררה באחת מצורותיה החרישיות והאינטימיות. זה שמנקים אחריו כמעט תמיד יהיה הגבר. מכאן ההגדרה של הפמיניזם החדש  "שזו התגלמות סימבולית של היחסים בין המינים".

    האם הנשים שיצאו לעבודה "מכובדת" ושכרו עובדות בית מתייחסות אחרת לעוזרות בדרך כלל לא. הנשים המנקות הן "הדאוס אקס מכינה" המנקה ומשיבה לבית את הסדר והניקיון. עוזרת הבית נשכרת כדי חסוך בריבים. התבוסה הקטנה הזו של הפמיניזם הביתי פתחה את דלת חדשה לנשים. כניסת המשרתות.

    בבית הממוצע עדיין עקרת הבית היא העושה את עבודת הניקיון. דווקא במעמד הקובע את דעת הקהל, הנלחם על עקרונות,  פרופסורים, סופרים, מקבלי החלטות בתקשורת אנשי טלוויזיה וידוענים, שחלק גדול בהם הן נשים, אלו המחזיקים עוזרות. כך הולכת ונעשית הפוליטיקה של עבודת הבית פוליטיקה לא רק של מגדר אלא גם של גזע ומעמד, והמעסיקים הם הנמנעים מלעסוק בשאלות המתעוררות מכך.

    כדי לפתור את הבעיה "המוסרית" קמו חברות ניקיון. ללקוח, לרוב הלקוחה המזמינה, אין יותר קשר עם המנקה. היא קובעת את התנאים עם החברה וזו אמורה לדאוג לכל התנאים הסוציאליים החברתיים של המנקות. לא לחינם שמות רוב החברות בתוכן את המלה "מיידס" (maids ) האמורים להדגיש את הצורה העתיקה של העזרה הביתית. חברות התעסוקה הללו יוצרות אמנם צורת קיפוח כי הנשים מרוויחות פחות מהשכר שהיו מקבלות באופן עצמאי אך מצד שני הן הופכות את הבית למקום עבודה קפיטליסטי ומודות בעקיפין שהבית הוא מקום עבודה גם לנשים שאינן שוכרות עוזרות אלא עובדות בביתן בעצמן.

    כשהדבר נוגע לעובדות זרות, ההתעללות של המעסיק הופכת להיות בלתי נסבלת. עובדי רווחה שדובבו נשים כאלה מצאו את עצמם שואלים אם יש "מדריך למתעלל",כי כה רבים דפוסי ההתעללות הפנימית החוזרת על עצמה. החל מניצול יתר, ניצול מיני, חוסר טיפול רפואי, ובעיות בסדר התשלומים שהובטח. עצם העובדה שדרכונה של העובדת הזרה נמצא בידי המעביד והאיום התלוי מעל ראשה שתגורש מונע מרוב התעללויות להתגלות, אך פה ושם מישהי אוזרת אומץ או שאינה יכולה לשאת יותר את ההתעללות ומספרת את סיפורה בשרותי רווחה.

    ישנם בספר מאמרים רבים שלא התייחסתי אליהם. לא לאלו העוסקים בנשים עובדות בתעשיית המין, לא באלו הקשורים במקומות שהם מחוץ לאזור העניין המידי שלנו, כמו עוזרות בהונג קונג, או בטייוואן. מקומות שגם אליהם יש זרם של נשים מכפרים בארצות אחרות וגם שם קיים ניצול, שונה לעתים בשל התרבות השונה. גם כך התמונה המצטיירת ברורה, מעוררת חלחלה ומצריכה מחשבה מחדש על השינוי החל בעולם מהמעבר של מחפשות העבודה העוברות מעולם אחד לעולם אחר. עוזבות בתים ומשפחות. מוכרות את אהבתן לילדים לא להן. לא דיברתי על ילדי המערב המתרגלים לראות באשה צבעונית עובדת חלק מחיי היום יום שלו, ואיש אינו מדבר יותר על העבדות החדשה הזו. אין ספק שהספר הזה עושה מאמץ גדול להראות לנו את מה שנמצא מול עינינו ואנו מסבים ממנו ראש. מעורר מועקה למרות שאין לי עובדת זרה.


    דרג את התוכן:

      תגובות (3)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        19/2/09 15:41:

      סקירה מעולה.

      ברוב ספריה, ברברה ארנרייך משלבת מעין מחקר אנתרופולוגי וניו ג'ורנליזם לוחמני. היא מהלוחמות הראשונות נגד הקפיטליזם החזירי ומנסה להיות פה לקורבנותיו. שמעתי אותה בברקלי מדברת על התנסותה שעליה היא כתבה ספר, לא זוכרת כרגע את שמו, שבו הפכה לאישה חסרת סיכוי באמריקה של היום. היא  שינתה את שמה בתעודת הזיהוי, הציגה את עצמה כבעלת תואר ראשון, ניסתה למצוא עבודה--- ולא הצליחה.  

       

      מאירה  

        18/2/09 18:45:

      ספר מרתק, קראתי אותי. הסקירה שלך מצויינת. תודה דני(: חמוטל
        18/2/09 17:00:


      דני,

       זהו פוסט חשוב מאין כמוהו.

      ואנחנו בארץ הכרנו משהו דומה כשאשה אשכנזיה הלכה לעבוד מחוץ לבית ואשה ממוצא מזרחי באה לעבוד בביתה. כמובן זה לא הגיע לקרוסלי הכאב המתואר בפוסט שלך ולאטימות החברתית, אבל היה בו רמז אל הבאות.

      מצמרר לחשוב על השינויים הגלובליים שמתוארים כאן. והשאלה - מה אפשר להציע במקום?

      נעמה*

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      דני.ל
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין