ראיינה אותי סטודנטית לכתבה בעיתון באחת המכללות בארץ. במהלך השיחה כשתארתי ארועים של היפגעות ילדים, היא סיננה משפתיה'... כן, רשלנות של ההורים...'. עצרתי לרגע, אני לא נוהגת להאשים הורים כאשר ילדם נפגע. אני מאמינה באהבתו של כל הורה לילדו ורצונו להגן עליו מכל רע. אך מתי המילה המפחידה הזו 'רשלנות' היא הנכונה? קשה לי לצייר את הקו האדום. אם אדם אינו מודע לסכנה האורבת, הרי שאינו נהג ברשלנות. אך אם יש חוק לחגירת ילדים במושבי בטיחות בכל נסיעה, והקנס על כך הוא 250 ש"ח, האם אי חגירתם היא רשלנות או רק עבירה על החוק? אני מזמינה אתכם להגיב כמובן.

אני מודה שלעיתים אני מתוסכלת. אני צופה באנשים היקרים לליבי פועלים באופן שעלול לסכן את ילדיהם. אני מוצאת עצמי מתלבטת, קשים חיי היועץ לבטיחות ורצופים בהפגנות סלידה והנהונים חסרי סבלנות. מתי גם אני מתרשלת בתפקידי? האם לשתוק ולעבור הלאה? אני חשה שיש כאן משום הקבלה לתקופה שלא העזנו להעיר לאנשים מעשנים.. גם אז מי שהעיר 'חטף' מבט מזלזל. לקחו שנים עד שנוכל לדרוש שלא יעשנו לידנו. איננו עוד טרחנים מניסי שמחה, אלא אנשים מודעים הדואגים לבריאותם ועתידם.

האם יהיה זה חצוף מצידי לבקש הקשבה? האם יש לי זכות להתערב באופן שבו בחרו לגדל את ילדם?

אני רואה בהעלאת המודעות בציבור כחובה אישית מקצועית שלי. אני אספר, אכתוב, אפרסם, אתלה שלטים בחוצות העיר, אתמוך בשינוי תקנות, אהיה לדוגמא אישית ואענה בנימוס לכל שאלה.... השאר עליכם, או קי?