אני כבר הייתי בתחושה שאין טעם לחיות, שכדאי , ומאד מושך, לביים תאונת דרכים, ופשוט לפרוש מן המירוץ. להתנגש חזיתית, ו... ודי. זה כל כך מזמין, זה כל כך פשוט, זה כל כך מאפשר באופן חלק ומיידי לצאת מכל הכובד הזה. לו   היו יודעים האנשים הקרובים אלי עד כמה זה היה קרוב, כמעט מעשי, הם היו מחווירים.

אבל חלפו כמה ימים , שלא ברור לי איך חציתי אותם, ו - לא יאומן. התרופה בכל זאת עוזרת. מסתבר שכך או כך כולנו בסופו של חשבון יחידות של כימיה....

לא שהעולם נראה יותר ורוד, אבל הוא נראה בהחלט פחות אפור, ופחות קודר. הצורך לטרוק את הדלת ולעזוב את העולם , קצת פחות משמעותי.

המועקה בחזה קיימת, אך פחות כבדה, התהום עדיין חלקלקה, אך פחות עמוקה, וניתן לראות פה ושם זיזים שניתן להיאחז בהם. לנסות לטפס. האיברים פחות כבדים, אם כי עדיין כבדים למדי.

.

לחלק מן הדברים שכתבתם לי כאן חזרתי שוב ושוב כמה פעמים ביום, פשוט כדי לנשום, לקבל תקוה, לקבל תחושה שאפשר גם לצאת החוצה. לנשום אויר. לא עכשיו, אולי, אבל יש איזה שהוא אחר כך שמחכה לי.

אז אני זזה עדין בכבדות, אבל אני מרגישה שהמציאות מתחילה להיות נעימה יותר מכפי שהיתה קודם לכן, וזה לא מעט.

אני נאחזת בכתיבה, כשיש לי אומץ לכתוב. כשאני לא חוששת שבעקבות הכתיבה לא יהיה לי אלא ממש להכנס לאוטו ו....

ותודה תודה לכל מי שמלווה אותי במי המדמנה בהם אני שקועה על מעל לצוארי...