בעוד ערפל הקרב ממשיך להאפיל על משכן הכנסת ואנחנו עדיין לא יודעים מי מהמתמודדים לראשות הממשלה אכן יקבל על עצמו את תפקיד הרכבת הממשלה, ראוי לדעתי לציין מהלך יח"צני (גאוני לדעתי) של מפלגת "הליכוד" - שכולם חושבים עליו, אבל אף אחד עדיין לא אמר את זה בקול.

להלן ניתוח פוליטי קצר, למי שלא עקב:

בשבוע שעבר, עם סיום ספירת הקולות, התברר כי המפלגה הגדולה ביותר היא "קדימה", עם 28 מנדטים, ואילו מפלגת "הליכוד" קיבלה מנדט אחד פחות. בשתי המפלגות קרה למעשה תהליך הפוך: ב"קדימה" השקיעו את מירב המאמצים בימים שלפני הבחירות בשכנוע מאסיבי של הבוחרים שהתכוונו להצביע למפלגות נישה קטנות, להצביע דווקא לציפי לבני, העיקר "לחסום את ביבי". מאמץ זה בהחלט נשא פרי, ולראיה: מספר המנדטים הנמוך אי פעם של מפלגות "העבודה" ההיסטורית ו"מרצ" (אגב, שמעתי על קריאה נרגשת בפורומים אינטרנטיים מסויימים הקוראת גם לערביי ישראל להצביע לציפי לבני, בדיוק למטרה זהו).

ב"ליכוד" לעומת זאת, קרה תהליך הפוך לגמרי - למרות נסיונות חוזרים ונשנים של מנהלי הקמפיין של הליכוד לשדר לבוחרים הפוטנציאליים כי הניצחון "לא בכיס הקטן", כנראה שהפחד לשדר חולשה גרם לנסיונות אלו להיבלע בתוך אינספור מסרים שונים וליפול על אוזניים ערלות. התוצאה: מצביעים רבים העדיפו לתת את קולם דווקא למפלגות נישה (קטנות וגדולות כאחד) ולא ל"ליכוד". התחזקותה של "ישראל ביתנו", והעובדה ש"הבית היהודי","האיחוד הלאומי" וש"ס  - קיבלו קולות רבים למרות סכסוכים פנימיים, התפלגויות ובלבול פוליטי, הם ללא ספק תוצאה של תהליך זה.

בעבר הלא רחוק, תוצאת בחירות כזו הייתה מוגדרת מיידית כניצחון מוחץ ל"קדימה" - אגב, ברחבי העולם, עם היוודע תוצאות המדגם, החלו עיתונאים רבים גם לדווח על ניצחון שכזה. אבל פה, בישראל, כנראה שדברים עובדים אחרת...

הויכוח סביב "מי ניצח" החל מיד עם שידור תוצאות המדגם בטלויזיה. לימור לבנת, שהתארחה על תקן "דוברת מפלגת הליכוד", במשדר הבחירות המיוחד בערוץ השני, ללא ספק קיבלה תדריך תקשורתי מצויין, שהוביל למהלך שעוד ילמדו עליו בבתי ספר לשיווק פוליטי. מיד עם פרסום תוצאות המדגם החלו לפמפם כל דוברי ה"ליכוד" למיניהם את הביטוי "גוש הימין" - ביטוי שמאז המהפך הפוליטי ב-77' לא היה בעל משמעות תקשורתית חשובה כל-כך, כמו היום.

למעשה, המהלך של אנשי ה"ליכוד", להכריז על עצמם כמנצחים האמיתיים ולעורר מחדש דיון על "גושי השתייכות" ו"רצון הבוחר" - הוא מהלך יח"צני פוליטי מעולה, שאין לו תקדים בהיסטוריה של הבחירות במדינת ישראל. הוא זה שנותן להם את הלגיטימציה לדרוש מנשיא המדינה להטיל את הקמת הממשלה על בנימין נתניהו ולא על "המנצחים הגדולים". ב"ליכוד" כנראה היו מודעים מאוד לתנודות הבוחרים והכינו את עצמם מראש.

התגובה של ציפי לבני בנוגע למספר המנדטים ("28 זה יותר מ-27") ושלילת ההצבעה ה"גושית", גם כן ראויה לציון. לבני, למעשה נדחקה אל הקיר. שינו את כללי המשחק והיא האחרונה לגלות זאת. מצד אחד איננה יכולה להכריז כי תקים ממשלה רחבה הכוללת חלקים גדולים ממה שקרוי "גוש הימין" כיוון שבדיוק מסיבה זו הלכה לבחירות. מצד שני, ברור גם לה שאי אפשר להתעלם מהטענה של ה"ליכוד". הבחירה להתמקד במספר המנדטים ובשלילת "הטענה הגושית", לדעתי, תזיק לה בטווח הארוך. אם יש משהו שלמדו כבר מזמן בשמאל הישראלי זה שלמרות שהזיכרון הקולקטיבי במדינת ישראל שואף לזה של דג זהב, גוש הימין, בניגוד לשמאל, לא שוכח כל כך מהר כשמזלזלים בו. מאידך, ציפי לבני עדיין חדשה בשמאל, אני סומך עליה שתעשה שיעורי בית כמו שהיא יודעת.

עניין אחרון שיש לתת בו את הדעת היא שאלת הלגיטימציה של מפלגת "קדימה". מאז הכריז אריאל שרון על הקמתה לפני שלוש שנים, טרם נתנה התשובה לגבי הפן האידיאולוגי של המפלגה. גם מצביעי המפלגה מרגישים שאנשי "קדימה" הם פליטי מפלגות אחרות שאין ביניהם שום קשר אידיאולוגי זה או אחר. אריאל שרון הקים מפלגה חדשה שעדיין לא הגדירה את עצמה (שמאל? ימין? מרכז? סוציאליזם? קפיטליזם? דת? וכו'). בבחירות הקודמות, כאשר נבחר אהוד אולמרט בראשות "קדימה" לתפקיד ראש ממשלת ישראל, הווה עניין זה יתרון - היום קוראים לזה "אפקט אובאמה", היתרון היחסי שיש למתמודד חדש רק בגלל שעוד לא מכירים אותו. בבחירות האחרונות, לעומת זאת, למספר לא מבוטל של בוחרים היוותה מפלגת "קדימה" מעין ברירת מחדל, או כפי שהגדיר לי זאת חבר טוב - "גוש חוסם ביבירמן". כשחושבים על זה עוד קצת, "קדימה" של בחירות 2009 היא בעצם "הגמלאים" של בחירות 2006...

אתה הבנת את זה, ציפי?

אחת בקטנה...

ועכשיו לעניין אחר, או כמו ש"מונטי פייתון" זצ"ל אמרו: אנד נאו טו סאמת'ינג קומפליטלי דיפרנט...

בימים אלו אני עושה סדר במגירות נפשי ומחפש את הכיוון התעסוקתי החדש שלי.

הצעות עבודה (תוכן, כתיבה, עיתונאות וכו'), קשרים חדשים, רעיונות ומיזמים, בהחלט יתקבלו בברכה.

מודה לכם מראש,

אני.