עוד בניו יורק, בבית סיפרי המקודש 'סטלה אדלר'-קן השחקנים, היה מדהים...

בסמסטר א' כולנו היינו מאוהבים עם כולנו, כולנו הגענו למקום חלומותינו, רצינו כולנו להתחתן אחד עם השני ולעשות הרבה ילדים. בסמסטר ב', כבר פג הקסם והעבודה התחילה. אוהבים, אבל בוא נצא עם אחרים. סמסטר ג' כבר לא ישנו באותו מיטה ובסמסטר האחרון כבר הגשנו בקשות לגירושין.

אבל... המורים מאוד אהבו אותנו ואת כל הבידור שייצרנו מהדרמות שלנו... האהבה והשנאה גרמה לנו להיות מאוד טובים בהצגות שעשינו. היה לי קשה להסתדר עם אילו שלא כל כך לקחו ברצינות את תורתה של סטלה וגם - בכל זאת מנטאליות אמריקאית שונה מאוד מצבריותי.. אבל למדתי המון וקיבלתי תפקידים מעולים כי עם מוריי, למרות שזה נשמע קצת חנוני, מאד הסתדרתי.

אחרי שנתיים סיימנו, 12 תלמידים מתוך 15 שהתקבלו, את פרק זה בחיינו. היה טוב וטוב שהיה. בנקודה זו לכולנו היה את אותו הידע  - גם ביחס לטכניקה של משחק וגם קצת על שיווק עצמי בתעשייה התחרותית שבחרנו.

אני בחוץ ולבד. כמו במשחק מחשב, שמעתי קול "Game 1" -מגדיר לי את נכסיי: הכשרה, קצת קשרים, וכמובן, מידת רצונו של הקהל להסתכל שעה וחצי על... פניי וכל מה שבא איתם... (את הקריטריון האחרון לא לימדו בשיעור ניתוח שייקספיר).

וזהו. כך נזרקתי לים ויאללה, נראה אם תשרוד.

האמת שההתחלה היתה טובה. סיימתי בהצטיינות  קיבלתי סוכן. שבועיים לאחר שיצאתי מהקן, התקבלתי להצגה של מולייר. הזדמנות מרגשת לעבוד עם אנשים חדשים, בתוך תיאטרון לגיטימי, הזדמנות לחשיפה. בינתיים - so far so good! אבל עוד היה לי הרבה ללמוד...

לאחר הפתיחה, ניגש אלי, כפי שאני קוראת לו, ניסיון חיים מס' 1:
קראו לו אטיין  (Etienne), צלם נחשב אשר חיפש דוגמניות לתצוגת אופנה שהפיק למעצבת צרפתייה ידועה.  בתמימותי הסטלה אדלרית, האמנתי לו, ש- "ה-- Look שלי מושלם"  לאותה צרפתייה, שאת שמה אני כבר לא זוכרת (הוא היה מאויית בצירוף הכי מוזר שראיתי, שאם קוראים אותו בקול רם זה יישמע כמו סאונד אפקט של ייצורי חלל מאיזה סרט של שפילברג).

חשבתי לעצמי - מה רע. אלבש את בגדיה הצרפתיים של שו איסמה ונעשה קצת כסף ואולי - אולי חשיפה טובה. אבל בדיעבד, לא לסוג החשיפה הזה התכוונתי...

איך שנכנסתי לסטודיו של הצלם המהולל בסוהו הוא אמר : טוב, כנסי לסטודיו ו-תורידי ת'בגדים.

העולם סבב עלי, הרגשתי שיכורה...ראיתי כפול. קרה לי דבר שעד עכשיו רק קראתי עליו בעיתונים ודרך סיפורים, שתמיד אמרתי "וואי, איזה מסכנה. בחיים לא יקרה לי כזה דבר..."

Cut to:
"טוב תורידי ת'בגדים"

הלסת התחתונה שלי נפלה כמו תריס חלונות... כמובן שסירבתי, וכעבור דקות מצאתי את עצמי הולכת הביתה וכאילו איזה רוח אמרה לי "End of game 1: Welcome to show business.."

אטיין היה מאוד מכובד ונראה בלתי מזיק. אבל כמו אבעבועות רוח, סוגי אנשים אלו נעשים חסינים לרדארים שלי ואיכשהו זה קרה לי שוב:

כך פגשתי את פול, מפיק סרטים מפורסם שבדיוק קיבל אור ירוק להפיק סרט בכיכובו של בראד פיט. הסרט עצמו כבר היה רשום ב - IMDB. הוא השקה והאכיל אותי במסעדות בהן סעדו שולחן לידי ג'וליאיני, דונלד טרמפ ואפילו רוברט דה נירו. אף סוג של ספה לא הוזכר בשיחותינו. אפילו לא פוטון.

עד שיום אחד שאל אם ארצה לבלות סופ"ש איתו בהאמפטונס.  Another one bites the dust.. כמובן שהיתה זו השיחה האחרונה שלנו.

והיו לי עוד הרבה "שיחות אחרונות" כאלה עם מגוון רחב של אנשי ביז, מהכי sleazy להכי מכובדים. אבל עכשיו למדתי להבחין על ההתחלה בין מי בביזנס ומי בשואו.  End of game 2.

בחיים לא הייתי שוכבת עם מישהו לקבל תפקיד. אבל כבר שמעתי על רבים וטובים שהגיעו לשלב כל כך מפתה לעשות את הדרך קיצור, ש...יאללה, לעבודה...תרתי משמע. אבל נראה לי שברגע שנכנעים לזהב המובטח מהצד השני של הקשת, אתה כבר בן אדם מסוג אחר. משהו נעלם ממך.

אני זוכרת שקראתי ראיון של שחקנית שאמרה "גם אם יכולתי, עוד לא פגשתי את הבן אדם לשכב איתו שבאמת יביא את התפקיד!  תראו לי איפה הוא ואני שם." לא פוסלת (באמת,) אבל - זה לא בשבילי.

בסופו של דבר, קיבלתי את כל התפקידים שלי בדרכים מסורתיות, ושמחתי שלא נכנעתי.

ואם כבר מדברים, כבר קיבלתי פה בקפה מרקר כמה בקשות להיפגש למטרות דייטים.  אז אני כאן בארץ הקודש כדי למצוא עבודה בכחול לבן וכמובן  מקשרים מעניינים (בלי קשר לספות!)

ו...אני באה ביום חמישי לאירוע המארקר של ארז, guys, מקווה שנתראה!