כותרות TheMarker >
    ';

    קסם

    על הקסם, האתגר והכיף שבחשיבה.


    "כשאנשים מסכימים איתי, אני תמיד חושד שאני טועה" – אוסקר ויילד

    פרופיל

    ד"ר אדוה שביב
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    אני חושב, משמע אני לא בטוח – 3

    9 תגובות   יום רביעי, 18/2/09, 22:51

    * תקציר לטובת הממהרים:
    "אני חושב, משמע אני קיים" הוא לא רק ציטוט יפה; מאחוריו עומד טיעון, והוא אחד הטיעונים היפים והחשובים (גם אם אינו בהכרח תקף) בתולדות הפילוסופיה.

    בפרקים הקודמים החליט דקארט למצוא עוגן וודאי לכלל ידיעותיו. הוא הטיל ספק בידיעותינו, המתקבלות על-ידי החושים, ותהה כיצד ניתן לדעת בוודאות, בכל רגע נתון, כי איננו חולמים. ,

     

    מקור התמונה: Wikipedia  

     

    כנזכר בתקציר הפרקים הקודמים לעיל, ביקש דקארט דרך, שתאפשר לו לוודא שאינו מחזיק בהאמנות שקריות, או האמנות לא-מבוססות. אני מזכירה כי ב"האמנה" הכוונה היא להנחה, שאנו מקבלים כאמיתית; אין כל קשר למונח "אמונה", הרומז על קבלה נעדרת-ביקורת של הנחות. השיטה שבחר בה לבחינת כלל האמנותיו היא חלוקתן לפי סוגים. ראשית הועמדו בספק הידיעות, הנרכשות בעזרת החושים, ונמצא שהן מועדות ביותר לטעויות. יתרה מכך, אף-על-פי שבשעת הערות, ברור לנו שאיננו חולמים – תכופות נדמה לנו בזמן החלום כי אנו ערים. בשלב זה, לפיכך, העמיד דקארט את כלל נתוני החושים בספק.

    האם פוסל טיעון החלום את כלל האמנותינו? האם אין ולו האמנה אחת, שניתן לראותה כוודאית בלא כל שארית ספק? דקארט מפנה את תשומת לבנו לעובדה, שאף אם חלומותינו דמיוניים לחלוטין לעתים, הרי שיש בהם בסיס אמיתי כלשהו: אם חלמנו, למשל, על יצור דמיוני, הרי שדמיוננו התבסס, בכל זאת, על ההנחה כי יצור זה הוא פיזי, כלומר תופס מקום בחלל ונמצא בכל עת במקום אחד בלבד; הוא בעל צבע, צורה, כמות, גודל; הוא מתקיים בזמן, וכן הלאה. מושגים בסיסיים אלה אינם פרי דמיוננו, טוען דקארט, אף אם כל יתר התכונות של יצירי חלומותינו הן בדיוניות ובלתי-אפשריות.

    מכאן מגיע דקארט להבחנה החשובה בין המדעים האמפיריים, כלומר, התלויים בנסיון ובעולם המוחשי, כגון הפיזיקה, הכימיה, הביולוגיה; לבין המדעים המופשטים, שנכונותם אינה תלויה בקיום ממשי כלשהו, כמו המתמטיקה והלוגיקה. הבדל זה הוא קריטי, שהרי מדעי הטבע אינם יכולים להתקיים בלי ניסויים, כלומר – בלי להסתמך על נתוני החושים. לעומת זאת, 2+2=4 אפילו אילולא היו בעולם ארבע יחידות, ואפילו שתי יחידות, מכל דבר באשר הוא; ולמשולש בהכרח שלוש צלעות, אף אם אין בנמצא בעולם ולו משולש בודד.

    האם, אם כן, נתגלו אמיתות המתמטיקה והלוגיקה כוודאיות בהכרח וללא כל ספק אפשרי? – התשובה שלילית. דקארט מהרהר כאן באפשרות קיום האל הבורא והכל-יכול, ותוהה: האם לא ייתכן שהאל ברא אותו – את דקארט – באופן שיהא טועה באופן עקבי? אולי, למשל, גרם האל לכך שדקארט יטעה בעקביות בכל פעם שיחבר שתיים ועוד שתיים, כאשר למעשה, הסכום האמיתי הוא חמש? האל, אם הוא קיים, מזכיר דקארט, מאפשר לנו בהחלט לטעות לעתים; ייתכן, לפיכך, שהוא מאפשר – או אף גורם – לטעויות קבועות ועקביות. אך מה אם אין בנמצא אלוהים? על כך משיב דקארט כי מאחר שאין לנו ידיעות וודאיות ביחס לאל וטיבו, הרי שייתכן גם להניח ההיפך מכך – דווקא העובדה שאין לנו בורא כל-יכול, ואולי אף טוב באופן נעלה, עשויה להצביע על פגיעותנו לטעויות. אולי, למשל, במקום אל טוב ומיטיב, נבראנו בידי מלאך רע ורמאי, העסוק יומם ולילה בהטעייתנו. כך או כך, הוודאות שמבקש דקארט היא מוחלטת, ואין הוא מוכן, בשלב זה, לקבל כאמת מוחלטת כל דבר שהוא פחות מוודאי באופן שאין לערער עליו כלל.

    בשלב זה מוצא עצמו דקארט בתוהו ובוהו של ידיעה, כאשר דבר אינו ניתן לקבלה כוודאי. הוא מתאר את מצבו כשל מי שנפל למחשכי הלילה, והוא משווע למעט אור, אך אין לו כל ערובה שאכן יגיע.

    למחרת בבוקר – כך על-פי שפתו הציורית של דקארט, שבנה את ספרו בשישה פרקים, אשר בשלישי ובחמישי בהם הוא "בורא" את אלוהים, כלומר "מוכיח" את קיומו, והשביעי נעדר (בו נח דקארט ממלאכתו) – מהרהר דקארט בארכימדס, אשר ביקש לעצמו נקודה נייחת בודדת מחוץ לכדור-הארץ כדי להרימו. דקארט מחפש לעצמו ידיעה וודאית בודדת מחוץ לים הספק שהוא שרוי בו, כדי לעגן את כלל ידיעותיו סביבה. הוא משחזר את התהליך שעבר בהטלת הספק השיטתית שלו, ונזכר, כי אף אם עליו להטיל ספק בכלל תחושותיו (= מעגל המידע הרחוק ממנו ביותר, משום תלותו בעולם הפיזי שמחוץ לתודעתו), בכלל האמיתות הא-פריוריות (= מעגל מידע קרוב יותר, הנמצא אך ורק בתודעתו ולא בעולם עצמו) ולבסוף – בכל האמנה באשר היא, הרי שהנימוק האחרון שהעלה משמש גם לזכותו. נימוק זה התייחס לאל, או למלאך הרע ("שד מתעתע" בתרגום אחר), השוקד כל העת על הכנסת רעיונות כוזבים לראשי, אומר דקארט; אך אם אכן כך הדבר, הרי שידוע לי, לכל הפחות, כי אני, אותו בעל-תודעה אשר המלאך או האל טרודים כל כך בהטעייתו, קיים!

    דקארט ממשיך ומנסח את מסקנתו החשובה בניסוח מוכר פחות, אך מדויק יותר: 

    "מאמר זה: 'אני קיים, אני נמצא', אמיתי הוא בהכרח, כל אימת שאני מביע אותו או משיג אותו ברוחי". (עמ" 42-43) 

    דקארט מביע כאן את הבנתו, כי עצם הטלת הספק בקיומו מעידה על קיום ישות מטילת-ספק. מבחינה זו, ניתן היה גם לנסח את המאמר כ"אני מרגיש, משמע אני קיים", או "אני חש, משמע אני קיים", שהרי גם הרגשות והתחושות מעידים על קיום ישות מרגישה וחשה. עצב או כאב, למשל, אינם מתקיימים בלא סובייקט. דיוק-היתר בניסוח שני זה נובע מכלליותה היתרה: לא המחשבה בלבד מעידה על קיום חושב, אלא עצם תפישת האני מעידה על קיומו של תופש, כלומר – של האני. אם אני אומר או תופש "אני קיים", אומר כאן דקארט, אזי אני בהכרח קיים. לא ייתכן שאומר "אני קיים", ולא אהיה קיים.

    בהמשך דבריו טוען דקארט לאמיתות וודאיות רבות נוספות, אשר אינן ניתנות כלל להשוואה – הן מבחינת וודאותן והן מבחינת יפי הטיעונים לטובתן – ל"קוגיטו". מסיבה זו הכנסתי לעיל את המילה "הוכחה" לקיום האל למרכאות כפולות, שכן כיום אין מתייחסים כלל לטיעונים בעד (או נגד) קיום האל כאל "הוכחות", אלא כאל טיעונים בלבד, ולכל היותר – כאל חיזוקים לטענה. יחד עם זאת, גם כלפי ה"קוגיטו" הופנתה ביקורת, מעט מורכבת להצגה בבלוג; אך איש אינו מערער על חשיבות הטיעון, הן בהפנותו את תשומת הלב מן הגישה האובייקטיבית אל זו הסובייקטיבית (לא ניתן להגיע אל מסקנת ה"קוגיטו" אלא ביחס לסובייקט החוקר עצמו), והן בשיטה ובסדר שנקט דקארט; אסטרטגיה שלא הייתה מקובלת עד זמנו. לזאת ניתן בהחלט להוסיף את ההתרשמות מיפי כתיבתו הציורית של דקארט, ולהתענג על כך שהתקיים וחשב גם עבורנו... J ,


    * הציטוט מתוך: דיקרט, רנה, הגיונות על הפילוסופיה הראשונית, הוצאת מאגנס (תשמ"ט), בתרגום יוסף אור.
    דרג את התוכן:

      תגובות (7)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        21/2/09 14:23:

      תודה תודה, אריק, על המחמאות, ועל ההקשר הנרחב שנתת ל"קוגיטו"! :-)

        21/2/09 07:33:


      שוב ושוב אני משבח את הכתיבה הנקייה המענינת והבהירה שלך. זה כלל לא מובן מאליו ובהחלט ראוי להערכה עמוקה.

      אני רוצה לגזור מהקטע כמה דברים -

      הראשון, שיש פילוסופים הרואים בד'קארט את האקזיזטנציאליסט הראשון, וכאשר הם מנתחים את ההיסטוריה של הטיעון האקזיזטנציאליסטי הם יתחילו בד'קארט ולא בניטשה או קירקגור. הטקסט שכתבת הרי מציג  בצורה הבהירה ביותר את הקשר העמוק של ניטשה והעל-אדם שלו לד'קארט, רוצה לומר, ללא ד'קארט המהלך הניטשיאני היה מורכב, אולי, הרבה יותר.

      ברור גם מהטקסט שלךהקשר הבלתי אמצעי [לדעתי - רעיוני-איטנימי ממש- כלומר אם אנחנו מאמינים שבני אדם מסוגלים לתקשר אינטימית ללא מפגש פיזי, ולמרות שהאחד חי והשני מת] בין ד'קארט לקאנט, וכן ברור מדוע קאנט חייב היה לבנות את הקטיגוריות הגדולות שלו, כדי לבסס טיעון "אובייקטיבי" או שעומד במבחן המדע האמפירי, אם כי, אאל"ט פיתוחים סובייקטיביסטיים וגם פוסטמודרניסטיים של קאנט יטילו ספק גם באובייקטיביות של הקטגוריות, בתקפותן וכנגזרת אפשרית דה-קונסטרוקציה של המדע ואפשרות שיח אותנטי בין בני אדם, אלא רק שיח שטוח-חיצוני שבו המלים הן קודים לתקשורת, אבל לא מסוגלות באמת להעביר מידע עמוק ומשמעותי.

      שוב, הבעיה עם תיאוריות ומבנים קיצוניים שהם עומדים על בלימה, ובעצם סותרים את עצמם מניה וביה ברגע שהם מצטרפים לשיח תקשורתי, אידאי או אחר. העובדה שרורטי כותב, מניחה א-פריורית, שהוא מאמין בשפה, למרות שהוא משתדל להטיל בה ספק.

      הדבר השלישי שאני רוצה לגזור מהפוסט המרתק שלך הוא השפעה על המדע הבדיוני. לא רק על אסימוב, אצל אסימוב זה כל כך ברור, שממש לא צריך להתאמץ   אסימוב פטר את הסוגיה בדמות דניל, הרובוט הפוזיטרוני בעל היכולת הטלפטית, שמניע את גלגלי ההיסטוריה האנושית אלפי שנים. שתי תשובות יש , אחת פילוסופית והשניה אירונית, בדמות דניל [הנביא דניאל?] - הראשונה, כן, מכונה בעלת תודעה עצמית היא ישות קיימת, היא יכולה לומר "אני" כמו אדם. התשובה השניה אירונית להחריד, לא רק שיש לדניל תודעה עצמית מפותחת ורבת עוצמה, הוא גם קורא את התודעה של "היוצר" שלו, משפיע עליה בדרכים ישירות או עקיפות, וגם מלמד את ה"יוצר" לפתח יכולות-מיומנויות טלפטיות.* על טלפתיה ד'קארט כלל לא חשב, או חשב על "שד מתעתע" , מה שמושך אותנו לסיפור המקראי של איוב, על אלוהים והשטן , בוודאי שיש השפעה של הסיפור הזה על ד'קארט. החינוך שלו לא איפשר לו להימנע מספר איוב, ובהחלט המהלך הקרטזיאני מוביל הישר  לסיפורים של זילזני, החל באדון האור, וכלה בסאגה על עזאזל, ה"שטן" הנלחם למען זכויות ה"שטנים" ונגד אלוהים .

      האמת, שבמובנים מסויימים, אפשר לראות בד'קארט פילוסוף מד"בי, למרות שהוא בשל זמנו, חינוכו ומוסכמות ההיסטוריה והספרות היפה בת זמנו, נצמד לתודעה, וכך בעצם יצר את התשתית המושגית של סארטר.

      תודה לך.

       


      * מרתק לראות איך אסימוב עצמו היה כפות בפארדיגמה של החשיבה המדעית החומרית שלו, וממש לא הצליח להשתחרר מנה.  אסימוב כידוע היה פרופסור לכימיה. מתברר שאחת הבעיות המרכזיות של דניל היא סופיות החומר או המקום בו הוא יכול לשמור את זכרונותיו, רצונותיו וכו' וכו' - כך מדי פעם הוא יוצר מוח פוזיטרוני שהמזעור הוא מילת המפתח, אבל הוא מגיע לסוף הדרך, ואז הפתרון שלו הוא להעביר את מוחו למוח אדם, לא פחות, ולצורך כך, כן כן, הוא יוצר סטיה גנטית באחד הכוכבים של מערכת השמש, ונולדים שם בני אדם עם הרחבה של המוח שלהם, הרחבה פיזית,[חומר ותפיסת סופיות המוח להכיל מידע] שתי בליטות גדולות מעל האוזניים, ולמוח של הילד, אשר מצטרף למסעו בגלקסיה הידועה [החלק האחרון של מוסד וקיסרות] הוא מתכונן להעביר את מוחו.  [אני כבר לא רוצה לדבר על משמעויות נוצריות ויהודיות עמוקות של הנרטיב הזה]
        19/2/09 13:02:

      מסכימה!

      זה ניסוח שדקארט היה חותם עליו, הוא מעביר בתמציתיות את רוח ה"קוגיטו", ולדעתי, גם עומד במבחן המציאות... :-)

        19/2/09 12:49:

      תודה על התשובה המפורטת!

       

      אם כך, אציע עוד מבחן: "אם אני מתלבט האם אני קיים, אני קיים"

        19/2/09 11:49:
      כמובן, לא התייחסתי ל"אלייזה" כיוון שאף ש"היא" מדברת בגוף ראשון, אין כל סיבה להניח שיש לה תודעה (לפחות בשלב זה). עצם הדיבור בגוף ראשון אין בו כדי להעיד, כמובן, על תודעה, ולכן על קיום "אני"; בדיוק משום כך מקיים דקארט את כל הדיון שלו בגוף ראשון: המסקנה שלו תקפה עבור עצמו ולגבי עצמו בלבד. כל אדם יכול להסיק, בדרך דומה, כי הוא עצמו בלבד קיים; אין הקוגיטו ניתן להחלה על אף אדם או יצור מלבד הסובייקט, הטוען אותו, עצמו. לכן גם איננו יכולים לומר, למשל, כי "דקארט קיים", בעקבות הקוגיטו: הניסוח התקף היחיד הוא - "אני קיים", וזאת עבור כל יצור חושב בפני עצמו.
        19/2/09 11:44:

      תודה ניר! שאלה מעולה ומרתקת, שדקארט לא יכול היה לחשוב עליה, כמובן. יתרה מכך: לא זו בלבד שסבר שבני-האדם הם היצורים היחידים בעלי-התודעה (בעוד שכיום נראה שלחיות אינטליגנטיות כגון דולפינים או שימפנזים יש תודעה עצמית מסוימת), אלא הוא הניח שאפילו תחושותיהם של בעלי-החיים אינם אלא תגובות אוטומטיות, מכניזמים ותו-לא. אין לי חשק לספר כאן כיצד זה השפיע על ניסויים שערך בבעלי-חיים!

       

      אחת הטענות הקריטיות שהועלו כלפי ה"קוגיטו" היא שקיום מחשבה אינו בהכרח מעיד על קיום חושב. כלומר, הקוגיטו למעשה מניח את המבוקש, בכך שהוא מסיק מכך ש"אני" חושב - "אני" קיים. לכן אין אפשרות להציג את הקוגיטו כטיעון לוגי "טהור". יחד עם זאת, אפשר להציג אותו כהיסק אינטואיטיבי: מעצם המודעות שלי למחשבה, לספק, לתחושה או לרגש - עולה המודעות שלי לקיומי כבעל המחשבה, הספק, התחושה או הרגש. אלא שכאן עולה בדיוק הבעיה שהזכרת: ומה אם "אני" מחשב או רובוט?

       

      אני נוטה לחשוב, שאם יציר מכני מסוגל לרפלקסיה, כלומר - למודעות עצמית, הרי שהוא - או זה (!) אכן בעל מודעות עצמית. האם ניתן לומר, שרובוט המסוגל לחשוב "אני", אינו בעל קיום? - כמובן שהקיום הזה שונה מהותית מהקיום האנושי, אבל אין בכך כדי לפסול את התודעה מהיותה בגדר תודעה. ההבדל כאן יתבטא ברמות אחרות: האותנטיות, למשל - האם התודעה שלי אותנטית? למשל, "מוח בקופסא" - בדומה לדמויות האנושיות בסרט "מטריקס", שכל הידע שלהן על העולם שקרי, ומוכנס למוחן באופן מלאכותי ומניפולטיווי - עשוי שלא להיות אותנטי, אם כי גם כאן ההפרדה אינה חד-משמעית. האם תחושת כאב אינה אותנטית, ולא חשוב מה מקורה, ואם יש לה מקור "אמיתי" בעולם?

       

      שאלה אחרת היא כמובן שאלת המוסר: כיצד יש להתייחס לרובוטים בעלי תודעה? אסימוב הוטרד משאלה זו כבר לפני יותר מחמישה עשורים, ואף שייתכן שאנו מתקרבים לצורך ממשי לענות עליה, נראה כי אין לנו עדיין כל תשובה מן המוכן...

        19/2/09 11:06:

      יפה!

       

      אבל מהי מודעות לאני? מה לגבי רובוטים או תוכנות מחשב שמדברים ו"חושבים" בגוף ראשון?

       

       

      האתר שלי: קסם.קום - עולם של קסם לילדים ולהורים!

      ארכיון