3 וחצי  שנים הייתי צמודה למגש,  שלוש שנים עבדתי מ7 עד 4 בבוקר במקרים הטובים, היו גם ימים שהייתי מגיעה למכונית אחרי שהפקחים כבר הגיעו אליה, היו ימים שב6 בבוקר הייתי צריכה לבקש יפה יפה מחבורת אוסטרלים שירמו את התחת שלהם, יביאו את הכרטיס אשראי ולא ישכחו להשאיר טיפ של 15%, מינימום.המגש הראשון שלי היה ב"איסט" ז"ל  עם ארוחה של 8 מנות והרבה מדרגות, שם למדתי מונחים מוזרים כמו מה זה קונפי וגם הייתי צריכה להסביר את זה ללקחות שלי שיסתכלו עלי במבט טועה לאורך כל ההסבר שלי, אני טועה אם זה בגלל שאני מדברת מהר וקצת לא ברור או כי לא ידעתי בכלל על מה אני מדברת. אבל למדתי שם את הדבר הכי חשוב, לצעוק על המנהלת משמרת המניאקית שלך זה כייף, אבל זה לא תורם לאווירת החברותה או למספר המשמרות שאתה מקבלת.

בשינוי של 180 מעלות התחלתי לעבוד בבר באלנבי, והוא בדיוק כמו שהוא נשמע סליזי, מלוכלך, כיפי ומפגר יותר מכל מה שדימיינתם. ישבו אצלי כל סוגי האנשים בעולם, ילדים קטנים, ילדים שמנים, ילדים שמקיאים על עצמם וסתם ילדים שמזדיינים בשרותים. למדתי את כל סוגי הדרכים למכור למישהו צ'יסר יחד עם הבירה ולמדתי כמה קל זה ליפול מהבר אחרי בקבוק של בושמילס ולא לזכור את זה אחר כך.

עד לפני שבוע הגעתי לנקודה האחרונה, הרומן שלי עם המגש נגמר בנמל עם מאות ערסים שקוראים לי פרח או לחלופין מקללים את אמא של אמא של אמא שלי  כשאני דוחפת אותם או לא מחזקת להם את הדרינק. זהו התפטרתי, שרתי שיר פרידה מהמגש שלי ומעמדת המלצריות כי כוס אמק יש לי עבודה ל מבוגרים עכשיו ואחרי שלוש שנים אני צריכה להתרגל לקום ב7 בבוקר, לא למזוג קולה עם יד מאחורי הגב ועכשיו במקום להתעורר באמצע הלילה מכוסה זיעה בטוחה שיש לי הזמנה לשולחן 8 , הגיע הזמן להתעורר באמצע הלילה בבהלה שאני צריכה להגיש תקציב.