| חיים מעניינים, אומר דאונז הם כמו סרט טוב. יש בעלילה שלהם מפנה. אם נראה לנו שחיינו אינם מספקים רוב הסיכויים שחסר בהם מפנה בעלילה. מפנה בעלילה לא רק משנה את החיים אלא אותנו עצמנו ולכן הוא עלול להיות מפחיד. לכן, לפעמים אנחנו נתקעים בנקודת המפנה ללא יכולת לקחת את הפנייה. אז חיינו הופכים למשעממים וחסרי סיפוק. כאשר אנו ניצבים בפני משבר נוצרת הזדמנות לפנייה כזו. כאשר אנחנו מסרבים להכיר במשבר חיינו הופכים לחזרתיים – שוב ושוב אנחנו ניצבים בפני אותם המצבים שהופכים את העלילה למונוטונית. אם נשארים במצב זה מספיק זמן מאבדים עניין בכל דבר כולל בעצמנו. בסופו של דבר אנחנו מגיעים למה שמכונה "חוסר אונים", כלומר מתרגלים לכאב ומפסיקים לנסות אפילו לצאת ממנו. בניגוד למה שחושבים, טוען דאונס, משברים לא עוברים מעצמם. אם מתעלמים מהם זמן מספיק הם הופכים למודחקים, אבל כל טריגר קטן עשוי להעלות אותם שוב לפני השטח. אתמול הטריגר הזה הגיע שחור על גבי לבן (ואולי היו אלו אותיות תכלת על מסך אפור); במשוב של הסטודנטים מהסמסטר הקודם היה כתוב: "משעממת". אין לי ספק, איזשהו מפנה בעלילה חייב לקרות. אני לא יכולה להמשיך ללמד בצורה כזו שבה אני משעממת ומשועממת. את הכוח המונע מאתנו להתמודד עם המשברים דאונז מכנה "הסכם". זהו הסכם שביננו לבין מישהו חי או מת או ביננו לבין עצמנו ולרוב הוא לא מודע (זוכרים את חוקי גן העדן של בק?). אלו הסכמים שמטרתם למנוע מאתנו להתקדם, להשתנות, ללמוד. דאונז טוען שהסכמים אלו אינם טבעיים ורק שינוי שלהם יכול לאפשר לנו להתמודד עם המשבר. הסכמים בריאים, לעומת זאת, הם מודעים וניתנים להתאמה ושינוי כאשר אנחנו רואים שהם כבר לא עוזרים לנו להיות מאושרים ומסופקים. המטרה הראשונה, אם כן, היא להפוך הסכמים לא מודעים למודעים. לצורך כך דאונז מציע להכין טבלה שבעמודה אחת שלה נכתוב רשימה של אנשים משמעותיים בחיינו, בעמודה השנייה נמנה הסכמים מודעים שלנו עמם ובעמודה השלישית הסכמים לא מודעים (שכמובן צריכים להפוך למודעים כדי שנוכל לרשום אותם). לצורך כך עלינו במשך תקופה מסויימת לנסות להפנות את תשומת ליבנו לפעולות שאנחנו עושים בדרך כלל בלי לשים לב ולנסות לראות האם הן מונעות על ידי הסכמים חשאיים כאלו. לא שיש לי כוח לעוד מילוי של טבלאות, אבל כנראה שאין לי ברירה, אחרת שוב ושוב אמצא בטפסי המשוב את המלה "משעממת". אני משערת שגם בפוסטים האלו אני משעממת את חלקכם, אבל אם הגעתם עד לכאן ולא הפסקתם באמצע, אז כנראה שאתם מהבודדים שאני מצליחה קצת לעניין (אלא אם כן אתם מאלו שקוראים קודם את הסוף). |