ביום שנעמדה לראשונה, כוסה גופה, ורק עיניה נותרו חשופות. היא למדה לזהות את אימה רק לפי אותו וריד שהשתרג מקצה עינה על עבר האישון. כל שאר גופה היה מכוסה באותו מלבוש אפור, שהגברים בשבט כפו עליהן ללבוש. לפי חוקי השבט הנוקשים, מעולם לא חשפה אישה את גופה, אלא נשארה חנוטה באותה כותונת אסירים מיום שנעמדה עד יום מותה. גם לדבר מותר היה להן רק ליד הנהר עת רחצו את גופן הלבוש הרחק מאוזניהם של הגברים. הן נולדו לשרת את הגברים אדוני השבט, וראו זאת כמובן מאליו. אבל היא, עיניה התרוצצו בחוריהן מיום שעמדה על דעתה, מביטות מבעד לחריץ כילאה המתנפנף, שותות בצמא את הריחות מסביב, את המראות, את ציוץ הציפורים. לבסוף הניחו לה. פעם בכמה שנים נולדת המשוגעת התורנית בכפר, והיא סומנה כבאה בתור. במשך היום היתה נעלמת אל נבכי היער, מסתתרת ועוקבת בעיניים כלות בגברים ובנערים, בגופם החשוף, בצאתם לציד, לומדת את תנועותיהם, סופגת את חושיהם, ונשארת כבולה בתוך גלימתה. מדי פעם היתה מצטרפת אל הנשים הניקלות ברדתן אל הנהר. משתדלת לא להישאב אל קרקעיתו כשנספג לבושה במים והיקשה עליה את עמידתה בזרם הקריר. סלדה מפיטפוטי הסרק שלהן, והפליגה בשתיקתה אל מחוזות אחרים, צבעוניים יותר, מאותה גלימה אפורה. אחר-כך היו חוזרות כולן דוממות חזרה אל הכפר לשרת את הגברים בקודש. נשים ללא פנים, ללא שם וללא בעל, עוברות כמטבע עובר לסוחר מגבר לגבר. בכל לילה היו נבחרות כמה מהן, למלא את צרכיהם של השולטים, של הציידים, של המגינים והמזינים, אותם אלו שאחזו בכידון, שדיברו, ששזפו את גופם אל אור השמש, משוחררים מהכבלים האפורים. והיו הלילות ההם. לילות בהם היתה שומעת זעקה מקפיאת דם מהאוהל הגדול. האוהל שהיה מחוץ לתחום לאלו שלא הוזמנו אליו. הזעקות היו משתקות אותה, וכל שרצתה היה לברוח אל היער, כשרק החשיכה עוצרת מבעדה. עוד לילה ועוד אחד, ושוב הזעקות, עד שבאחד הלילות נטולי הירח, כשחשבה שבגרה מספיק החליטה לרדת אל פשר העניין. לעמוד על טיבו של הסוד הגדול. כששמעה את הצעקות שבקעו מן האוהל, התגנבה אל אחת מפינותיו של האוהל והביטה בין החרכים.המראה שראתה גרם לה לרצות לברוח, ונטע אותה קפואה במקומה. שלושה גברים אוחזים נערה, המבוגרת ממנה אך במעט, בכוח, בעוד אימה, עם סכין גדול בידה קרבה אליה. ידה נעלמת בין קפלי הגלימה. הזעקה המוכרת מילאה את האוהל והיכתה ברקותיה. כתם אדום מתפשט על הגלימה האפורה, וידה של האם עושה דרכה חזרה החוצה, נושאת נתחים אדומים...... הילדה שבה נשברה. הרגישה איך עומסות עליה השנים כהרף עין, מכבידות עליה עוד יותר מגלימתה האפורה, כשהמים מציפים אותה. מאז, בכל לילה בו שמעה את זעקות האימה חיכתה לתורה. כשהחלו ניצני שדיה לבלוט ידעה שיומה הגיע. ההחלטה שנבטה בה באותו לילה הבשילה כעת, והיא נעלמה בחסות החשיכה אל הנהר. בבוקר חצתה אותו לגדתו השניה, מסירה את כבלי שמלתה, מביטה לראשונה בגופה העירום. מלטפת את ידיה רגליה, בטנה, מרגישה בפעם הראשונה, בחיים. קרעה את הגלימה, קושרת פיסה אל איזור חלציה, כפי שלמדה מן הגברים. וכך, ישובה, נתנה לשמש החודרת מבעד לחרכי העצים לחמם את גופה, ולקול מי הנהר למלא את גופה באושר. צעקה חדה הקפיצה אותה ממקום רבצה. מהעבר השני של הנהר ראתה אותן. בנות השבט, עדיין כבולות. עיניהן נעוצות בה כלא מאמינות. חשבו אותה בתחילה לחיה, אך רק כשפקחה את עיניה בבהלה זיהתה אותה אימה. מעבר לקול המים הזורמים דיברה אליהם. לראשונה בחייה. קולה, הצרוד הסביר להם את שראתה, את שהחליטה, מזמין אותם להצטרף אליה. ראשונה פשטה בגדיה נערה שכתם הדם עוד היה טרי על גלימתה. אט אט הצטרפו אליה עוד ועוד נשים, משתחררות מהאפור, חושפות את גופן, ונותנות לשחרור להתיר את כבלי שנותיהן. זקנות הכפר שעול השנים כבל אותן אל גלימתן, אל כותונת המשוגעים שלהן, עמדו כלא מאמינות. הדיבר ניתק מפיהן, והן בוהות בשבט החדש שנוצר. בלילה החופשי הראשון שלהן, ביקשו את אדוניהן המגוננים. שמחות על השלווה אך מחפשות את הביטחון. מתכרבלות זו אל זו, מקשיבות אל צלילי קולן שלראשונה נשזרו בקולה של החשכה, וכך נרדמו. עם שחר הם הגיעו. האדונים הנטושים. עומדים על שפת הנהר, מצווים עליהן לחזור, נדהמים מגופן החשוף, מהמשוגעת של הכפר שעמדה מולם, על הגדה השניה מתריסה לעומתם. כיוון שהאמינו שהנהר נשלט על ידי הנשים הקדמוניות, לא הרהיבו עוז בליבם לחצותו, והשאירו את הנשים חופשיות, כשגורלן נתון בידיהן. והן. העמיקו אל קרחת היער, בונות את השבט שלהן מחדש, סרות למרותה של המנהיגה הנערה, חפות מגלימות ומשוחררות מפחדים. אלו מהן שנמלטו כשהן בהריון היו ממשיכות השושלת, ומקץ חודשים מספר הצטרף אל השבט הדור הבא. בנות השבט החדשות התקבלו בשמחה לחיק משפחת האימהות, שכולן טיפלו בהן כאילו היו שלהן. כשנולד הבכור הראשון בשבט, הרגישו כולן איך הפחד הקמאי שליווה אותן כל חייהן חוזר אליהן. איך אותו תינוק חסר אונים המחפש את שדיה של אימו כדי להשביע את רעבונו, אותו תינוק חדש ותמים נושא בקרבו את הרע והמדכא. ביום שנעמד לראשונה, כוסה גופו, ורק עיניו נותרו חשופות. |