להיות אמא של בן עשרה 

פעם היו אומרים טיפש עשרה,

כאילו הגיל מחרפן אותם לידי טיפשות

אבל אם תשאלו אותם היום

תשמעו שאנחנו הם הטיפשים,או לפחות הלא מבינים

אבל בעצם,ממתי הורים הבינו משהו,אי פעם... 

הבעיה גדולה היא כנראה התקשורת הקומוניקציה,

אנחנו אומנם לא מדברים אל הקיר

אלא מדברים אל הדלת... 

מגיעים הביתה,

הילדים לא בבית??

הם כן,מאחורי הדלת...

"כן,איך היה היום,אכלת.."

מלמולים חסרי פשר מאחורי הדלת

לא ,לא שמעתי ...

מלמולים חסרי פשר קצת יותר קולניים...

בקיצור לאחר כמה סיבובים כבר נמאס

או שדופקים על הדלת ודורשים מהספונים בחדר לצאת

או שממשיכים...

בגלל השינויים שהם עוברים בשנים אלה,

יש אמהות שמזהות את הילדים לפי מאיזה חדר הם יצאו...

אגב החדרים,חלק ניכר מהם הם שטח צבאי סגור

וכיוצא מכך,

הם הוכרזו כשטח אסון לפי הבלגן שם...

מה שהכי חשוב בחדר הוא המחשב

אח"כ הכסא לישיבה מול המחשב,

אח"כ הטלביזיה,

אח"כ המיטה,

הארון ,בכלל לא חשוב,

בשביל מה צריך ארון אם יש רצפה.... 

החדר השני בבית שמסופח לממלכה שלהם

הוא חדר האמבטיה...

כאן נשאלת שאלת המתמטית,

כמה מגבות צריך בן העשרה ביום???

לפנים,לגוף,לרגליים,ולמה הם תמיד כ"כ רטובות ...

כלומר חוץ מזה שיש כ"כ הרבה מים על הרצפה... 

ודבר נוסף,

מדוע בשביל להתנקות צריך כל כך הרבה ללכלך... 

ואם כבר ללכלך...

הגענו לשאלה המתמטית הבאה...

כמה אוכל צריך להתפזר על המטבח בהכנת כריך טונה או גבינה 

מצד שני קל לדעת מתי הם אכלו...לפי מצב המטבח..  

 לפעמים יש הרגשה שחזרנו לשנות השנתיים הנוראות

אלה השנים שהילדים אומרים בהם כל הזמן "לא,לא,"

אבל הם הרבה יותר גדולים והרבה יותר עקשנים...

הם גם לא אומרים לא ...

הם מעדיפים "אין תגובה"...