זה לשאוף מלא ריאות חמצן בשפע ולדעת שהריאות שאתה חי בתוכן ירוקות עד.
זה לחוש שאתה על גג העולם ומביט על כל הבריאה ממעל וליבך מתרחב.
זה להראות ג'יפית במראה הכובסת תולה, אך בלי הביצוע ולא להתנצל על כך.
זה לפתוח חלון ולהבין מדוע אין צורך להתקין תמונות, אתה חי באמצע נופי בראשית ואתה כל כך אסיר תודה, תודה תודה...
אבל לפעמים אתה חש אסיר (לא) תודה, אסיר אסיר אסיר שרוצה להגיע אל מעוז הזוהמה, לשאוף את הכימיקלים, את הנופים העמוסים החונקים והסוגרים עליך, להנות מנהנתנות קניונית ולהתחכך באנונימיות, להיות אחד שנבלע, אחד שלא מכירים, שלא מחוייב לאיש, לוח חלק, חלק מחובות, מלא בזכותך להטמע, להתענג על פנים זרות שלא תראה עוד לעולם ולצאת אל העולם.
להנות מהניכור ולחוש אותו בכל משב רוח של אדם החולף במהירות דרך וליד, ככה להיות חלק מהמירוץ לשום מקום, מהשפע החלול.
"...בגן עדן עירוני ההצלחה היא האופק ככל שמתקרבים מתחזק הדופק בגן עדן עירוני הדברים זזים אחרת איזורים מעוצבים ונוטים להיות עצובים
נשים גבוהות ארוכות שיער מהלכות שם קסם בבגדים כהים באיפור מודגש והמין מוגש כמו מנה אחרונה בסעודה אחרונה כשאתה המלצר ואתה המנה
בגן עדן עירוני מי שלא נזכר בעיתון נחשב לבן אדם הלא נכון בגן עדן עירוני שום דבר לא טבעי ביטון מותך זהב נשפך כאב אסור זיוף מותר..."
(מתוך האלבום: "גן עדן עירוני", בלגן. מילים: ערן צור ודן תורן, לחן: יובל מסנר) |