כותרות TheMarker >
    ';

    מהשפה והחוצה

    \"אנחנו לא יודעים אם יש אלהים, אבל אין ספק שיש נשים\" (וודי אלן)

    ארכיון

    0

    פעם קראו לזה "יום האם" - תמונות אישיות

    43 תגובות   יום חמישי, 19/2/09, 17:33

     

    תמונת זכרון: שתי נשים. שאגות צחוק על שטיח דמוי פרסי בסלון הבית. הסיבה: מחברת בצורת לב, שהכינה הבת ל"יום האם" שנים רבות קודם לכן, ובה רשומים - בכתב יד עגלגל, שבא לך לבלגן כי הוא כל-כך מדוייק ומסודר ומשתדל, לא כמו שהאם היתה הורסת בחיבה את תסרוקת הבת בילדותה - שירים על אמא. "אמא יקרה לי". בדף הראשון תמונה של אשה צעירה, ובזרועותיה ילדה קטנה עם שביל בצד וסיכת ראש בצורת פרח. הבנאליה בהתגלמותה. אמי ואני.

     

    תמונה באלבום:  אשה ותינוק. יד עם מספר, למודת סבל ומיומנת, רוחצת באמבטיה נכד בן יומו. כנגד כל הסיכויים. אמי ובני.

     

    בתווך - אשה ניבטת מתמונות אלבום ותמונות שנשלפות מהזכרון - אם שהיא בת. בת שהיא אם. "חיה דו ראשית". כבר לא זוכרת מה קדם למה. חוליה מקשרת. אני.

     


    המחברות שהכנתי כל שנה ל"יום האם" נשתמרו, תחובות עמוק באחת המגירות.

    אבי, הנפלא לא פחות והמקופח, לא זכה אפילו למחברת אחת.

     

     

    Dan Kurland -  Seated Mother and baby
    דרג את התוכן:

      תגובות (43)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        24/2/09 22:40:

      צטט: עט להשכיר ניצה צמרת 2009-02-24 17:31:28

      מי אנחנו ללא זכרונותינו?

      מי היינו היום ללא פנינים מאירות כאלה מהעבר? 

      אירה יקרה, אביך לא היה מקופח. הוא זכה להרבה כבוד בכך שכיבדת את האישה שאהב - אימך- באהבה.

      וידוי אישי. אני הייתי ילדה משונה. אני הכנתי גם מכתבי ברכה ואלבומים לאבא. בדיוק כמו לאימא.  אני חושבת שהמצאתי את יום האב אבל אין לי רישום מסודר על כך באף משרד פטנטים.

       מיוחדת במינה היית ונשארת.

      ואת צודקת - היתה ביניהם אהבה כל-כך גדולה, שאין לי ספק שהוא שמח בשמחתה.

       

      מי אנחנו ללא זכרונותינו?

      מי היינו היום ללא פנינים מאירות כאלה מהעבר? 

      אירה יקרה, אביך לא היה מקופח. הוא זכה להרבה כבוד בכך שכיבדת את האישה שאהב - אימך- באהבה.

      וידוי אישי. אני הייתי ילדה משונה. אני הכנתי גם מכתבי ברכה ואלבומים לאבא. בדיוק כמו לאימא.  אני חושבת שהמצאתי את יום האב אבל אין לי רישום מסודר על כך באף משרד פטנטים.

        24/2/09 09:42:

      צטט: ערסאל 2009-02-21 16:53:26

      צטט: אירה ג 2009-02-21 16:39:08

      צטט: ערסאל 2009-02-21 11:24:28


      וזה כך בכל תחום, מקופחים לאורך כל הדרך.

      איך אוכל לפצות אותך?

       

       

      תשלחי לי נשיקה צהובה, אגב, חשבת פעם, למה כל הצלמיות האלה, בצהוב דווקא?

       

       

      בגלל סמיילי הקלאסי, דא

       

        23/2/09 23:00:

      צטט: קנולר 2009-02-23 16:28:13

      כשלקחו לי את יום האם, ילדי היו בגן. ביקשו ממני לאפות עוגה ל"יום המשפחה". הודעתי להם שהמשפחה תאפה - אני לא.כבר היה משהו פינוקי מיוחד לנו - אז לקחו אותו.

       

      אמא שלי איננה ואני מנסה להכנס לנעליה - הוי כמה קשה.

       יהודית יקרה,

      אחרי שאמי נפטרה לקחנו לאבי מטפלת הונגריה שבישלה גם לנו. אחרי שגם אבי נפטר, לפתע בגיל 48 נאלצתי ללמוד לטגן שניצל. את לא מאמינה כמה התקדמתי מאז...

        23/2/09 16:28:

      כשלקחו לי את יום האם, ילדי היו בגן. ביקשו ממני לאפות עוגה ל"יום המשפחה". הודעתי להם שהמשפחה תאפה - אני לא.כבר היה משהו פינוקי מיוחד לנו - אז לקחו אותו.

       

      אמא שלי איננה ואני מנסה להכנס לנעליה - הוי כמה קשה.

        23/2/09 11:50:

      צטט: תנא 2009-02-23 10:42:58


      מרגש

       תודה

       

        23/2/09 10:42:

      מרגש
        22/2/09 14:03:

      תודה נעמי.

      לא זוכרת איך אני, אבל כך היה נוהג הבן שלי. השנה הוא עובד ומרוויח - נראה מה יהיה...

      אפרופו מתנות, הזכרת לי את הסיכות שהייתי עושה לאמי עם מיני בלוטים, אותם היתה נאלצת להצמיד לשמלתה.

        22/2/09 09:32:


      גרמת לי לדמוע מהתרגשות

      כל הזכרונות האלה

      וגם אני דור שני.

      וגם אנקדוטה מצחיקה

      נזכרת שלפני כל יום אם, אז עוד לא קראו לזה יום המשפחה

      הייתי נגשת לאמא שלי ומבקשת ממנה כסף למתנה

      ליום האם .....

      וכן, אבא שלי נשאר שם ללא מתנה.... למרות שהיה הכי ראוי בעולם.

      תודה על הזכרונות ועל הפוסט המקסים

      נעמי

        21/2/09 17:09:

      צטט: ערסאל 2009-02-21 16:53:26

      צטט: אירה ג 2009-02-21 16:39:08

      צטט: ערסאל 2009-02-21 11:24:28


      וזה כך בכל תחום, מקופחים לאורך כל הדרך.

      איך אוכל לפצות אותך?

       

       

      תשלחי לי נשיקה צהובה, אגב, חשבת פעם, למה כל הצלמיות האלה, בצהוב דווקא?

       

       

      לא נוהגת להשתמש באייקונים, אבל לפי בקשתך המיוחדת - נשיקה

      הצהוב כי המעצב מיזנטרופ.

       

        21/2/09 16:53:

      צטט: אירה ג 2009-02-21 16:39:08

      צטט: ערסאל 2009-02-21 11:24:28


      וזה כך בכל תחום, מקופחים לאורך כל הדרך.

      איך אוכל לפצות אותך?

       

       

      תשלחי לי נשיקה צהובה, אגב, חשבת פעם, למה כל הצלמיות האלה, בצהוב דווקא?

       

        21/2/09 16:44:

      צטט: ruthi.b 2009-02-21 14:30:55

      אהבתי את הפוסט. עדין ויפה. גם הזדהתי עם עובדת היותנו גשר בין הדורות: מחד, ההורים.מהצד השני, הילדים.

      ומה המשמעות של להיות גשר?

      תודה רותי.

      תפקיד עם הרבה כובד, הרבה משימות, ולא הייתי מוותרת עליו לשניה.

      ביושר הרווחנו את הכינוי "דור הסנדביץ'". לצערי פרוסה אחת כבר לא איתי.

       

        21/2/09 16:39:

      צטט: ערסאל 2009-02-21 11:24:28


      וזה כך בכל תחום, מקופחים לאורך כל הדרך.

      איך אוכל לפצות אותך?

       

        21/2/09 16:38:

      צטט: א י ל ה 2009-02-20 23:15:14


      זו כזאת רקמה עדינה, הרקמה שמקשרת בין הדורות.

      כל כך הרבה היא מכילה, שאין מילים לתאר... רק עוצמות רגשיות חזקות ומורכבות ולא בהכרח פשוטות.

       

       

       עדינה ובלתי פרימה. גם כשהדורות הקודמים כבר לא אתנו פיזית.

       

        21/2/09 16:34:

      צטט: ורד א. 2009-02-20 21:20:31


      כתבת מרגש מאד.

      גם לי קשה לעכל את זה שאני כבר אמא.

      לא מזמן הייתי רק ילדה/נכדה של...

      והנה אני אמא של...

      להיות אמא- זו החוויה הכי חזקה.

       

       תודה ורד.

      אני אמא כבר 19 שנה ועדיין קשה לעיכול.

       

        21/2/09 16:32:

      צטט: shulamit near 2009-02-20 16:53:54

      כל כך מדויקת כל כך נפלאה

      חיבוק

      ואהבה

       תודה שולמית היקרה.

       

        21/2/09 16:31:

      צטט: אורית-ב 2009-02-20 15:53:31

      קצר, קולע וחזק.

       גם התגובה.

      תודה אורית.

       

        21/2/09 16:28:

      צטט: yochi2323 2009-02-20 14:32:11

      הקשר בין אמא לבת....כל כך מסובך..... ובנתיים אצלי? רק שישאר ככה...עם הבת שלי הכוונה עם האמא כבר מאוחר מדי...

       יש מין אימרה כזאת, שאנחנו עושים ילדים כדי לעשות תיקון לילדות שלנו.

       

        21/2/09 14:30:

      אהבתי את הפוסט. עדין ויפה. גם הזדהתי עם עובדת היותנו גשר בין הדורות: מחד, ההורים.מהצד השני, הילדים.

      ומה המשמעות של להיות גשר?

        21/2/09 11:24:

      וזה כך בכל תחום, מקופחים לאורך כל הדרך.
        20/2/09 23:15:


      זו כזאת רקמה עדינה, הרקמה שמקשרת בין הדורות.

      כל כך הרבה היא מכילה, שאין מילים לתאר... רק עוצמות רגשיות חזקות ומורכבות ולא בהכרח פשוטות.

             

       

        20/2/09 21:20:


      כתבת מרגש מאד.

      גם לי קשה לעכל את זה שאני כבר אמא.

      לא מזמן הייתי רק ילדה/נכדה של...

      והנה אני אמא של...

      להיות אמא- זו החוויה הכי חזקה.

       

        20/2/09 16:53:

      כל כך מדויקת כל כך נפלאה

      חיבוק

      ואהבה

        20/2/09 15:53:

      קצר, קולע וחזק.

        20/2/09 14:32:
      הקשר בין אמא לבת....כל כך מסובך..... ובנתיים אצלי? רק שישאר ככה...עם הבת שלי הכוונה עם האמא כבר מאוחר מדי...
        20/2/09 13:15:
      גם לך ככה תודה...
        20/2/09 02:05:

      צטט: מיכל* 2009-02-20 00:15:25

      כתבת מקסים!!

      הקשר אמא-בת-אמא הוא מעגלי ובלתי נפרד.

      והולך אחורה עד חוה.

       

      אני זוכרת את עצמי, גמדה קטנה, עומדת ליד אמא ביום האם (או סתם ביום רגיל), עם ראשי פרחים (לא לקחתי בחשבון גבעולים), ושרה לה "אמא יקרה לי...".

      אח"כ שנים רבנו

      והיום זה כבראהבה אחרת (אני אוהבת ללטף אותה על הראש).

      גם אני ככה חושבת...

       

        20/2/09 00:46:

      צטט: בהא 2009-02-20 00:23:32

      "אמא יקרה לי".ככה זה אין מה לעשות 

       אני כבר מזמינה את הבן שלי לקרוא את דבריך המלומדים.

       

        20/2/09 00:45:

      צטט: מיכל* 2009-02-20 00:15:25

      כתבת מקסים!!

      הקשר אמא-בת-אמא הוא מעגלי ובלתי נפרד.

      והולך אחורה עד חוה.

       

      אני זוכרת את עצמי, גמדה קטנה, עומדת ליד אמא ביום האם (או סתם ביום רגיל), עם ראשי פרחים (לא לקחתי בחשבון גבעולים), ושרה לה "אמא יקרה לי...".

      אח"כ שנים רבנו

      והיום זה כבר אהבה אחרת (אני אוהבת ללטף אותה על הראש).

      תודה מיכל.

      הצחקת אותי עם תמונת הפרחים שלך.

      מריבות עם אמא דורשות פוסט משלהן. אולי את המשימה הזו אעביר לבן שלי. אולי אחכה שילטף לי את הראש.

       

        20/2/09 00:38:

      צטט: שושי פולטין 2009-02-19 23:05:44

      אני שמה לב שגל של נוסטלגיה עובר כאן ב'קפה',

      אני חושבת שבסוף זה ידביק גם אותי...

      תודה שהבאת.

      סופ"ש חמים וגשום!

      נו, קדימה שושי. עזבי לרגע את ענייני הציבור (החשובים!) שלך, וספרי לנו משהו נוסטלגי.

       

       

        20/2/09 00:36:

      צטט: *עדינה* 2009-02-19 22:48:37

       

      איזה יופי לעלעל במחברת אחרי כל כך הרבה שנים ...

      גמני שומרת לילדים שלי את הכל, שיגדלו ויזכרו ...

      נשיקה

       

       אני שומרת לבן שלי אפילו את קלטת האולטרסאונד מההריון. בינתיים הוא לא מתעניין בעברו העוברי.

       

        20/2/09 00:35:

      צטט: manhigut 2009-02-19 18:58:09

      ללא ספק מי שנותן רגשית נשאר בסוף בזיכרון.

       זכרונות יש לי המון...

       

        20/2/09 00:33:

      צטט: אישה1 2009-02-19 18:35:01


      אירה היקרה,

      נתעקו מילותיי תוך עלעול ב"מחברת הזכרונות שלך"...

      כתבת כל-כך מינימליסטי, מדוייק, בהיר, נוגע.

      וגם אני, בתור בת ואמא, לעיתים קרובות מהרהרת או חשה בנקודות ההשקה של כל "הכובעים" בחיינו.

      כשאימי קיבלה שבץ מוחי לפני כ 13 שנים, הפכתי בין לילה להיות האמא שלה, במעין היפוך תפקידים אכזרי, שלא כדרך הטבע.

      (ואף מילה על כך שמזל שאנו עדיין לא סבתות, זה בכלל היה מערבב לנו את המוח והנשמה...קריצה).

      שלך,

      דינה

       תודה דינה.

      כן, היפוך תפקידים אכזרי בתקופה מסויימת מוכר גם לי. 

      ואני דווקא בשלה להיות סבתא.

       

        20/2/09 00:32:

      צטט: הדב מהיער 2009-02-19 18:09:52

      אביך קבל חודש שלם.

      מה זה לעומת מחברת?

       

       אופטימיסט חסר תקנה אתה.

       

        20/2/09 00:31:

      צטט: דליה מ. 2009-02-19 17:43:00

      ריגשת עם התמונות המשפחתיות

      והזכרונות - לקחו לנו את יום האם

      למרות שזה התפקיד הכי הכי

      קשה ומקסים. 

       מצד שני, צירפו את האבא. גם לו מגיע.

      ואולי כדאי להציע לגורמים המוסמכים לעשות יומיים רצופים - יום האם ויום האב...

       

        20/2/09 00:23:

      "אמא יקרה לי".ככה זה אין מה לעשות 

        20/2/09 00:15:

      כתבת מקסים!!

      הקשר אמא-בת-אמא הוא מעגלי ובלתי נפרד.

      והולך אחורה עד חוה.

       

      אני זוכרת את עצמי, גמדה קטנה, עומדת ליד אמא ביום האם (או סתם ביום רגיל), עם ראשי פרחים (לא לקחתי בחשבון גבעולים), ושרה לה "אמא יקרה לי...".

      אח"כ שנים רבנו

      והיום זה כבראהבה אחרת (אני אוהבת ללטף אותה על הראש).

        19/2/09 23:05:

      אני שמה לב שגל של נוסטלגיה עובר כאן ב'קפה',

      אני חושבת שבסוף זה ידביק גם אותי...

      תודה שהבאת.

      סופ"ש חמים וגשום!

        19/2/09 22:48:

       

      איזה יופי לעלעל במחברת אחרי כל כך הרבה שנים ...

      גמני שומרת לילדים שלי את הכל, שיגדלו ויזכרו ...

      נשיקה

       

        19/2/09 18:58:
      ללא ספק מי שנותן רגשית נשאר בסוף בזיכרון.
        19/2/09 18:35:


      אירה היקרה,

      נתעקו מילותיי תוך עלעול ב"מחברת הזכרונות שלך"...

      כתבת כל-כך מינימליסטי, מדוייק, בהיר, נוגע.

      וגם אני, בתור בת ואמא, לעיתים קרובות מהרהרת או חשה בנקודות ההשקה של כל "הכובעים" בחיינו.

      כשאימי קיבלה שבץ מוחי לפני כ 13 שנים, הפכתי בין לילה להיות האמא שלה, במעין היפוך תפקידים אכזרי, שלא כדרך הטבע.

      (ואף מילה על כך שמזל שאנו עדיין לא סבתות, זה בכלל היה מערבב לנו את המוח והנשמה...קריצה).

      שלך,

      דינה

        19/2/09 18:09:

      אביך קבל חודש שלם.

      מה זה לעומת מחברת?

       

        19/2/09 17:43:

      ריגשת עם התמונות המשפחתיות

      והזכרונות - לקחו לנו את יום האם

      למרות שזה התפקיד הכי הכי

      קשה ומקסים. 

      פרופיל

      אירה ג
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      קהילת משפחה וילדים

      קהילת משפחה וילדים

      אירה ג