כשההורים שלי עלו ארצה כל אחד מהם הביא איתו ספר אחד. אבא שלי הביא ספר לימוד של ארכיטקטורה ואמא שלי הביאה ספר מתכונים עב כרס, שלימים הדפים שלו הפכו חומים, מתפוררים בקצוות וחלקם לא אגודים. אבא שלי, שהיה אז בן 26 (אם לא ניקח בחשבון את זה שהוא זייף את הגיל שלו כשהוא עלה ארצה ולכן במשרד הפנים היה רשום שהוא בן 29) מהר מאוד פתח משרד אדריכלות עצמאי וזאת למרות שתעודת סיום הלימודים שלו, כמו הגיל שלו, היתה מזוייפת. הוא תכנן את מועצת נס ציונה (בניין נחמד דוקא), את הספריה של נס ציונה, כמה מבתי הספר שם וכמובן בתים פרטיים. בשעות הפנאי שלו אבא אהב, לגדל עציצים, לצלם, להסריט סרטי סופר 8, להכין אנימציות קצרות בתור כותרות לסרטים, לשמוע מוזיקה קלאסית קלילה ובעיקר לקנות: מכונית מפוארת, מערכת סטריאו, מסרטה... מעולם לא התעניין בארכיטקטורה. אמא שלי נשארה עקרת בית לא מוצלחת במיוחד. זכור לי שפעם היא ניסתה לעבוד בקונדיטוריה של לאיוש, שאצלו היינו קונים בדרך לגן הילדים "קיפלי" ריק עם שומשום למעלה, אבל התיאשה אחרי כמה ימים. בשנת 1970, בגיל 47, עשרים ואחת שנים אחרי שעלתה ארצה, אבא שלי ברח מהארץ. לדוד שלי, בעלה של אחותו, יעדו את התפקיד להודיע לנו שהוא נסע (תמיד שלחו את הדוד שלמה לסדר דברים כמו תעודות פטירה, טפסים של קופת חולים וכו'). לפני שאבא שלי עזב הוא הכריז על פשיטת רגל והשאיר את אמא שלי ללא רכוש וללא מזונות. ל"ילדה המפונקת" לא היתה ברירה אלא לפנות לספר המתכונים העבה ולהתחיל להתפרנס מאפיה. תחילה היא אפתה עוגות מהבית. לפעמים היא ישנה רק שעה בלילה, מסדרת לעצמה מקום במיטה לידי, כך שלא יהיה לה נוח והיא תאלץ לקום. היא ספגה השפלות פה ושם מהחנויות שלהם מכרה את העוגות וזרקה טונות של עוגות שבעלי חנויות הזמינו ולא הצליחו למכור. היה לה רפרטואר די קבוע: "קידיו רטש" ממולא בגבינה, פרג, אגוזים, "בבקה" ממולאת בקקאו, "אינגליש קייק" עם קשקושים צבעוניים או עם מישמשים מצופים בריבה מלמעלה ועוגת שוקולד קצת שמנה מדי. אבל, חדשות לבקרים אמא המשיכה לעשות נסיונות ולמציא עוגות חדשות. מוצלחת במיוחד היתה הוריאציה על עוגת הג'רבו המסורתית, בה היא החליפה את הריבה בקרם שוקולד איכותי ואת אגוזי המלך באגוזי לוז קלויים. גם כאשר עברה לעבוד בקונדיטוריה של מלון בתור עוזרת קונדיטור היא התעקשה להשאר שעות נוספות כדי לנסות דברים חדשים, וזאת למרות שהשף-קונדיטור היקה אף פעם לא הסכים להוציא אותם למכירה והם נאכלו בתיאבון על ידי עובדי המטבח. גם כשהרגליים שלה היו נפוחות, וכדי לשבת קצת בעבודה היא נאלצה להסתגר בשירותים, היא לא הפסיקה ל"שחק" בבצק. אבא שלי, לעומת זאת, מצא עבודה מסודרת במשרד בגרמניה. הוא הצליח לשרוד גלי פיטורין רבים ולהחזיק במשרתו. הוא היה כנראה איש מקצוע טוב ובעיקר חרוץ. בבוקר, לפני שהלך לעבודה, פניו היו מתוחים. היה נראה כאילו העניבה מחזיקה לו את הצוואר כדי שראשו לא יפול מרוב נוקשות. כשאשתו החדשה ניסתה פעם לבקש ממנו שיסביר לי את אחד הפרוייקטים, שעליו עבד, הוא התפרץ בצעקות: "דאס איסט ניכט אינטרסנט!". רק אחרי שיצא לפנסיה התמעטו התפרצויות הזעם שלו. את הזמן הוא מבלה בעיצוב תמונות במחשב, בצריבת דיסקים, בפתרון תשבצים וכמובן בקניות: מכונת קפה חדשה כל שנתיים, חותך לחם חשמלי, מכונת לחם, מכונת גלידה... כשהבן של אחייניתי היה בן שלוש בערך ביקרנו אצל אבא שלי והילד הבין את העניין מהר ואמר לאמו: "לסבא שנ'י יש משחת שיניים חשמלית". בארכיטקטורה אין לו כל עניין. בגיל 23 התחלתי ללמוד ארכיטקטורה. הודעתי לכולם שזה למרות ולא בגלל שאבא שלי ארכיטקט. אחרי ארבע שנים בבצלאל, שנה באוקספורד פוליטכניק (כיום, אוניברסיטת ברוקס) ושנה נוספת בטכניון קיבלתי תואר לא מזויף. התחלתי לעבוד במשרד של מ.מ. אבל אחרי 4 חודשים ברחתי משם ועברתי ל-ס.ע. אחרי שנתיים עייפתי מלשבת 40 שעות בשבוע ליד שולחן והתחלתי ללמד. אחרי שנתיים של המון שעות הוראה, עזבתי את אחד המוסדות בהם לימדתי וחזרתי לעוד שלוש שנים של עבודה במשרד של ה.ב.מ שהפך בהמשך ל-ב.מ.ג. במקביל למדתי לתואר שני בפילוסופיה והמשכתי ללמד במוסד שבו אני עדיין מלמדת. עכשיו, כשאני מגיעה לגיל שבו אמא רק התחילה לעבוד, אני יודעת שאני מעדיפה לקחת את המסלול שלה. לא, לא לפתוח קונדיטוריה, חס וחלילה. את זה מיציתי כבר בכיתה ה' כשהייתי קמה בימי שישי בחמש בבוקר כדי לעזור לה להכין בורקס טריים. אני מתכוונת למסלול של זו שבסופי שבוע, ממציאה "עוגות" חדשות ולעולם לא מאבדת את החשק "לשחק" בעבודה שלה. הכי חשוב לי לא להכנס לחליפת החנק של אבא שלי. האמת היא שגם אין סיכוי כי אני, בניגוד אליו, עצלנית. ורק בגלל העצלנות שלי אני כותבת עוד ועוד בימים אלו, כדי להתחמק מהעבודה ה"אמיתית" שמחכה לי: הכנת שיעור מבוא לסמסטר הבא. |