לדבריה היא מתרחקת ככל האפשר מעירוב הפוליטיקה באמנות ומחפשת דרך ליצור אמנות נקייה.
אולם האמנות של ראניה עקל העוסקת אומנם גם בנושאים אוניברסאליים כמו: נשיות, בית, ילדות, חיות, חופש, לא מרפה ומעוררת שאלות של: זהות, מסורת, מקום, תרבות.
רק בסדרה "פיח" שחלקה הוצג במוזיאון חניתה בתערוכה "ילדים שקופים" יש התייחסות ישירה, פוליטית וביקורתית למצב הקיים, שבו הילדים משלמים את המחיר, בשאר היצירות ההתייחסות מרומזת.

האבנים הפכו באינתיפאדת אל אקצה, שהתפתחה באזור אום אל-פחם, לכלי נשק עממיים, ראניה שאוהבת לטייל לחקור את הסביבה על מרקם אדמתה ואופי אבניה, התאכזבה מכך שהאבנים היפות והטובות על שלל צורותיהן וצבעיהן הפכו למשהו שמסמל דבר רע. שהרוחות רגעו הלכה והסתובבה באזורים בהן נזרקו האבנים, אספה אותן ועיטרה אותן בצבעים ובדגמים הדומים לאלה המופיעים ברקמות מסורתיות מתוך כוונה להחזיר לאבן את היופי והטוב.

ראניה עקל היא אמנית, ערביה, אישה שהגיעה לפירקה וכמהה לבנות בית ולהקים משפחה אולם אהובה נאסר בידי השלטונות והיא בציפייה שתשונה רוע הגזירה. בינתיים היא מחנכת ילדים של אחרים ומלמדת אותם לאהוב את הטבע והסביבה ומעל הכול ליצור.
ראניה עקל היא אישה המחכה לאהובה אך גם ילדה החיה בבית הוריה, הרוצה להתחבא בין קפלי החגורה של סבתא. מנהלת דיאלוג עם הרקמה המסורתית של אימה שממנה לוקחת את המוטיבים, מגדילה ובוחנת אותם בקונוטציות אחרות.

ראניה מוקסמת מעולם החי ומבחירותיה ניתן גם להסיק מסקנות אודות סולם הערכים שלה.
מעריצה חלזונות- הלוקחים איתם את ביתם על הגב לכל מקום ומשתמשת הרבה בשבלולים, בגדלים ובגוונים שונים, ליצירותיה, מעבר לעובדה שהשבלול נושא את ביתו צורת גופו מזכירה לראניה בטן מעוברת.
מטפלת בדבורים - ראניה היא גם כוורנית שהגיע לעיסוק משתי סיבות: הרצון לספק למשפחתה דבש אמיתי ואיכותי וההתעניינות שלה כאמנית במהלך חייהן ובשעווה אותה הדבורים מייצרות. השעווה לדבריה היא כמו אישה הנותנת אור וחום לבני הבית. הדבורים, למדתי מראניה, סובלות בעידן החדש (בגלל האנטנות הסלולאריות) ממחלה שמשבשת את יכולתן להיעזר באינסטינקט הכי בסיסי שלהן לחזור לכוורת , זו אחת הסיבות שיש מחסור בדבש, עניין המעורר את שאלה בנוגע לבית והקשר אליו בעולם המודרני.
היצירות האחרונות שלה "סנוניות וסוסים" (התערוכה התארחה אצל טובה אוסמן לפני חודשים ספורים)
תהליך העבודה הארוך מתחיל בבד לבן פשוט שנמכר לעשיית כלי מיטה (נדוניה) אחרי השריה בקפה, (כשהוא כבר לא צח וטהור), עובר יבוש ובשלב הבא מעובה על ידי מרקמים של קפה (אבקה) וחינה, לפעמים נוספת רקמה של אמא או חלק מהחגורה של סבתא. על הבסיס כל זה ראניה יוצרת את הדימויים הרצויים - בדרך כלל צל של הסנוניות וסוסים, מוסיפה מילה בערבית החוזרת על עצמה ולבסוף באה השעווה המאחדת.
ראניה הגדירה את תהליך העבודה כ"דלות החומר" ואם אנחנו יוצרים את ההשוואה המתבקשת שהביטוי הזה מעורר בנו שוב מתחדד נושא הזהות, ומיידיות חומר מסוים למישהו אחד בניגוד לאחר.
הסנוניות חוזרות ובונות את ביתן (קינן), הדור הבא מתקן ומשפץ את אותו בית. סנונית נחשבת קדושה לערבים (אסורה באכילה) ולידידה טובה לאדם מאז ימי גן עדן (על פי המסורת הצילה את האדם מהנחש הקדמוני).ראניה מעריצה את איסמעיל שמוט שגם ביצירותיו מרבה להופיע הסנונית שהפכה באמנות המוסלמית לסמל. סנונית, בהיותה ציפור, מסמלת גם את החופש ויחד עם הסוס שהוא כנראה כמיהה לפרש שיגיע מבטאים את הגעגועים לארוס האסור.