מומלץ להקשיב לקטע הוידאו המצורף מתוך הסרט "הכחול הגדול".... 

בזמן האריזות של הבית מצאתי אוצר

מחברת בה כתבתי שירים משנת 84 (הייתי בת 17...)

אז מדי פעם אני אפרסם פה שיר שכתבתי ואת הסיפור שמאחוריו.

דדי של הים 

כשהייתי בצבא שרתתי כקצינה ביחידת המודיעין של פיקוד דרום.

יום אחד בעודי יושבת במשרד הרגשתי שמישהו מסתכל עלי...

הרמתי את הראש ונתקלתי בזוג עיניים ירוקות כחולות, ענקיות, מדהימות ביופיין, שבתוכן מרצדים זהרורי זהב של שמש.

מכיון שהייתי כל כך מהופנטת לא שמתי לב שהעיניים האלו מביטות בי מפני מלאך מפוסלות

שיער בלונדיני קצוץ, חיוך נבוך ורגליים שלא נגמרות....

פתאום הציץ ראש נוסף מאחוריו, ראש מלא תלתלים עם חיוך ענקי מצחקק ואומר....

"אז פגשת אותה, הא?"

המלאך בקושי הוציא מילה ואני הסמקתי במבוכה...

המתולתל הציג את עצמו....

"שלום, אני סיני לייבל, קצין המודיעין של עין יהב לשרותך, וזה המש"ק הנאמן שלי דדי..."

אז למלאכים יש גם שמות? חשבתי לעצמי....והשבתי בחצי קול, "אני איריס"....

"יודע יודע", אמר סיני בחיוך כובש...."אמרו לנו ללכת לבקר אותך, אבל אני רואה שמישהו כבר הקדים אותי...."

מאותו יום דדי ואני היינו צמודים אחד לישבן של השני....

כשסיני מארגן לנו את החופשות הכי מדהימות שאפשר...

כיון שהם שרתו בעין יהב ודדי היה אילתי, את רוב השבתות שלי ביליתי באילת....או בעין יהב, בבסיס.

יחד היינו לוקחים ג'יפ ומטיילים בערבה....קוטפים אבטיחים עסיסיים....חוצים אותם לשניים ואכלים בכפית מתוך האבטיח....ישנים על האדמה ועושים אהבה תחת כיפת השמים.

דדי לימד אותי הכל על הים.

הוא  גדל באילת, ולכן היה צולל, גולש, שוחה, וכל דבר שקשור בים....

אילת הפכה לבית השני שלי, משפחת שיינבליט למשפחה המאמצת שלי.....

דדי היה הגבר הראשון שכתבתי לו שירים, הוא היה יפה כמו תמונה, עם צחוק שנשמע כמו גלי הים, והוא גם היה הגבר היחידי שאמר לי על כפות הידיים שלי שהן נשיות....(דבר שגם היום, שנים רבות אחרי, אני זוכרת בכל פעם שמורחת קרם ידיים...).

כשחגגתי את יום הולדתי ה 20 הזמנתי את כל החברים האילתים שלי,אבל אף אחד לא הגיע....

דדי לא יצר קשר ואני לא הבנתי מה קרה....

למחרת ההורים שלי הראו לי את העיתון ובו הידיעה שלא אשכח לעולם....

דדי היה בקורס מדריכי צלילה, הם צללו באיזור אסור, כולם חטפו שיכרון מעמקים וכיון שהוא היה הכי

טוב בקורס לא מיהרו להוציא אותו, אלא נתנו לו לפתור תרגילי חשבון שנותנים למי שחווה שיכרון מעמקים, ככה זה בקורסים....לא מבינה למה....

אחרי שכולם יצאו שמו לב שדדי חסר...

הספינה התרחקה מהמקום כדי שלא יאשימו אותם בצלילה במקום שלא מותר ואת דדי כבר חיפשו במקום אחר....

שבוע שלם חיפשו אותו,

שבוע שלם ישבתי בוכה על החוף, צופה בספינה שעליה ה"סרטן" (מכונה עם הרבה זרועות שמגששות בתוך המים עם טלויזיות..) מחפשת את דדי.

לאחר שבוע התברר שחיפשו אותו במקום לא נכון, ציוד הצלילה שלו נסחף קרוע לחוף והחיפושים פסקו.....

דדי אבד לי לתמיד ביום הולדתי ה20.

דדי של הים, שכל כך אהב את הים והים כנראה כל כך אהב אותו, לכן לקח אותו אליו לתמיד.

המשפחה שלו עזבה את הארץ בשברון לב והקשר עימם נותק...

סיני גם נעלם לי במהלך השנים....

את אילת היה לי קשה לבקר, ולצלול עם בלונים אני לא מוכנה, למרות שאני צוללת חופשי בלי בלונים מגיל 5.

שנים אחר כך הייתי רואה את דדי בכל חייל בלונדיני גבוה....מסתובבת אחריו וקוראת...אך לשוא...

שנים אחר כך הייתי מתעוררת מזיעה באמצע הלילה מחלום בו אני רואה אותו מושיט לי יד מתוך המים....

ולפעמים מבין העננים...

במהלך התקופה שהיינו יחד כתבתי לדדי כמה שירים.

אחד מהם נחרט על האנדרטה שבנו לזכרו בחוף הצפוני...אנדרטה שנעלמה לי לתקופה מסויימת, עקב ההתפתחות המהירה של העיר...

לשמחת חבר טוב שהכיר את דדי מצא אותה

וזה השיר...אחד היחידים שלי שאני זוכרת בעל פה:

ילד יפה כבש את לבי

עיניים כחולות ושיער של זהב

ילד של ים

אליו הוא נולד

הים בעיניו שולח גליו

והשמש מפזזת בשערותיו

עלם חמד שלי, בך נפגש גורלי

ומאז נחרט בלבי

שם מתנגן

דדי שלי

לזכרו של עודד שיינבליט שבטח שוחה היום עם הדולפינים וצוחק מאושר