זכרונות של עו"ד מזדקן
פוסטים פופולאריים
-
יפוי כח קונסולרי. תיק רב שלבי.
10/5/19 | 5284 צפיות
-
ועדות ומכרזים
12/6/09 | 7746 צפיות
-
בית המשפט
16/9/08 | 1179 צפיות
-
ההנהלה הראשית
19/9/08 | 929 צפיות
-
בחינת קבלה ללשכה
24/10/08 | 1343 צפיות
-
ענינים של הבנה
17/9/09 | 1039 צפיות
פוסטים אחרונים
- עברית קשה שפה 28/8/19
- יפוי כח קונסולרי. תיק רב שלבי. 10/5/19
- בנקים - וכיצד מדברים עמם. 3/4/19
- בעיריה עובדים בשבילך. 30/3/19
- אריאל דר, עו"ד – כריש תעבורה. 28/2/19
- חווית שירות (פלאפון) 21/1/18
קיץ 1968
חופשת הקיץ 1968. מתקשר אלי מישהו ממשרד הבטחון, אשר קיבל את שמי ממישהו מקושר יותר ממני, ושואל אם אכן אהיה בירושלים באוגוסט. כן, אהיה. הם מארגנים קבוצה של סטודנטים מן הגדה, מאלה המגיעים לחופשת הקיץ מן האוניברסיטאות השונות בחו"ל, לסיור של יום אחד באיזור ירושלים במדינת ישראל. "שיראו שאין לנו קרניים". הם מבקשים שאתלווה לקבוצה, ביחד עם כמה סטודנטים אחרים. "אינני דובר ערבית". "זה בסדר, אמרו לי שאתה דובר אנגלית וגרמנית". אישרתי. לא הוספתי שאני מבין גם יידיש. הסכמתי, כמובן. אני נפגשים ליד האוטובוס, בו כבר יושבים הסטודנטים והמלווה ממשרד הבטחון. אוטובוס תיירים של חברה פרטית. רובם דוברים אנגלית, אחד מהם לומד באוניברסיטה בגרמניה. הוא דובר גרמנית, ושמח למצוא מישהו הדובר ב"שפתו". אנו נוסעים לקרית ענבים, כדי שישמעו משהו על קיבוץ. את הדרך בוחר הנהג לעשות דרך מלחה, כפר ערבי לשעבר, שב-68' עדיין נראה כמו כפר ערבי לשעבר. אנו נתקעים שם גם בפקק כלשהו, כנראה כדי להבטיח שהסטודנטים לא יחמיצו את הנוף. אני לא בטוח שזו היתה התכנית המקורית, או אף שמישהו חשב על המסלול. הסטודנטים אינם אומרים מילה. אנו מתכנסים במפעל המתכת של קרית ענבים, המייצר באותה עת מכולות אשפה על גלגלים, בגודל בינוני, אשר כיום, עם כיסוי מורם ולא נגלל, מיוצרות מפלסטיק. חבר הקיבוץ מרצה לנו באנגלית על תולדות הקיבוץ. על היות הקיבוץ ככלל, בעת היווצרו, כורח המציאות הקשה, כאשר רק איחוד המשאבים איפשר חיים בדוחק (כאשר הבישול מאוחד – הפחת קטן יותר. כאשר אשה אחת דואגת לילדים – כל יתר האימהות יכולות לצאת לעבוד, וכו'). הוא כמובן גאה בהישגים שהשיג הקיבוץ שלו, על רמת החיים הגבוהה כיום, על מעברו מחקלאות בלבד – גם לתעשיה וכו'. גאה בייעול ובהתקדמות הטכנולוגית, וכו'. ואז מגיע זמן השאלות: "כמה זמן צריך לשרת במקום כזה?" טוב שלא שאל לכמה שנים נידונים לשהות כאן... הפער בין צורת החיים הקיבוצית - לסטודנט, הלומד במצרים, גדול מדי. הם גם מסתכלים בתדהמה בעובד צעיר העובר שם, בלא חולצה או גופיה לגופו. קיץ ישראלי. אני שמח שלא עברו שם נשים. אחד מהם שואל אותי למה מיועד המוצר, ואני מסביר לו – "לאשפה". לא נראה לי שלדעתו נדרש תחכום עיצובי כזה רק בשביל לאגור אשפה. אם הייתי אומר לו שזה חלק ממערכת חימוש הוא היה מרוצה יותר.
אנו נוסעים לכנסת, אני מתלוצץ עימם שלא יחפשו את "המפה". הם צוחקים עמי. לא את כל התעמולה שמוכרים אצלם הם קונים. אנו מבקרים במליאה, נכנסים לאולם כלשהו ושומעים הרצאה על הממשל בישראל, ועל תפקוד הכנסת, לפחות על הדרך בה הכנסת אמורה לתפקד. לאחר מכן אנו מובלים אל מסעדת הכנסת, זו המיועדת לח"כים. זו כמובן תקופת הפגרה, והמסעדה עומדת לרשותנו. אנו, המלווים, מתפצלים באופן טבעי כך שבכל שולחן יושב לפחות מלווה אחד. ואני מבחין אז בבעיה שלא עלתה על דעתי קודם לכן. (ולצערי, גם לא על דעת המארגנים). מרבית הסטודנטים הם משכם וחברון. ומרביתם לומדים בקהיר ובגדד. לא מולדת נימוסי השולחן האירופיים. מסעדת הכנסת, למרות תוספת החומוס לתפריט – מגישה כמקובל במסעדה "אשכנזית", עם כלי השולחן המקובלים. רק פתרון אפשרי אחד. אני הופך לדוגמן סכו"מ. אני נוטל את הכלים ואוחז בהם, בקצב הכתבה, מוודא שאחרון התלמידים הבין את העקרון. ראשי רוכן מטה, כדי שיתקשו לעקוב אחרי עיני, ויתרכזו בידי. אני גם אוכל בקצב הכתבה, כשאני קולט מישהו מתקשה – אני עובר לפוזה שהוא מנסה להגיע אליה, כך שיוכל לאמץ אותה. בסך הכל, השיעור עובר בהצלחה, אם גם לא בנינוחות.
באוטובוס אני יושב גם ליד סטודנט משכם. הוא לומד באוניברסיטת בגדד. אני שואל אותו מה הוא לומד, והוא עונה לי – פילוסופיה. אני שואל אותו מה יעשה למחייתו. הוא מסביר לי שהוא ילמד פילוסופיה. אני מריח פירמידה. "אז אתה לומד פילוסופיה, כדי ללמד שלושים סטודנטים אחרים פילוסופיה, שגם הם בתורם ילמדו – כל אחד מהם – 30 אחרים?" הוא מאשר בלי לחייך או לחשוד בי. בחור רציני. בהקשר אחר. מבחינתו, זו שאלה של זמן עד שישראל נעלמת כלעומת שבאה. "אתם יצירה מלאכותית". ממרפסת מוזיאון ישראל אני מראה לו את רכס רחביה המבונה, ואומר לו, "ראה, זה אינו מלאכותי. אנו כאן". לא, אני לא חושב שהוא השתכנע. בדרך חזרה לרמאללה, שם ניפרד מהם והם ימשיכו לבתיהם, הם שואלים, ואני מספר, על גבורת הצבא הירדני בקרבות ירושלים (אני יודע זאת מן הכרוניקות, בעיקר. אני עצמי שירתי באבל-בית-מעכה על גבול הלבנון – למקרה שזו תתקוף). עיני הסטודנטים בורקות בגאווה. אנו כבר בנקודת הפיזור הראשונה כאשר סטודנטית אומרת לי שעלינו לסגת מן השטחים במהרה – טרם שהם יגרשו אותנו. "אנו לא נברור באמצעים", היא אומרת לי. "מעולם לא בררתם באמצעים" – אני עונה לה – "וזה מעולם לא עזר לכם". כשאנו נפרדים מהם, אני זוכה לחיבוק מפתיע מאותו סטודנט לפילוסופיה, הבטוח שזו רק שאלה של זמן עד שניעלם. מסתבר שיום שלם של היכרות אינו עובר בלי השפעה.
הרהורים מהיום – על מה שלדעתי נכון גם כיום: אין די בכוונות טובות. הסיור אורגן על ידי מי שאינם מכירים ואינם מבינים בתושבי הגדה. ככל הנראה גם בתקציב שרוך נעל שגורד מפה ומשם, וגרם לכך שהכל מבוסס על התנדבות, וכמובן, בלי הכנת המתנדבים מראש. קצת רגישות היתה מונעת נסיעה דרך מלחה. בדיקה עם מישהו המכיר יותר את אוכלוסיית הגדה, יכלה למנוע את מבוכת הסכו"מ. בירור עם מי שמכירים את אוכלוסיית היעד, גם היה גורם לכך שההרצאות היו מוכוונות יותר למאזינים, ומיועדות לסגור פערי תרבות, לא רק פערי ידע. ואחרי כל אלה לא מבינים אותי כשאני מסביר שמבחינתי אין יותר חדשות - רק שידורים חוזרים. |
תגובות אחרונות
-
ronijavinski
בתגובה על מצוות ניחום אבלים
-
מכבית- coach לכתיבה
בתגובה על יפוי כח קונסולרי. תיק רב שלבי.
-
תנועת כמוך
בתגובה על עברית קשה שפה
-
תנועת כמוך
בתגובה על בעיריה עובדים בשבילך.
-
תנועת כמוך
בתגובה על בנקים - וכיצד מדברים עמם.
-
bonbonyetta
בתגובה על אריאל דר, עו"ד – כריש תעבורה.
תגובות (13)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
הדיכאון מחליש את המערכת החיסונית.
אני מעדיף להתייחס לכך כ"משעשע".
אבל כן, אם אני מותח קו מהתנהגותנו עד כה, אל העתיד - יש סיבה טובה לפסימיות.
"אין יותר חדשות - רק שידורים חוזרים. "
אותי זה מדכא
1. צפיתי שמי מן הצעירים ישאל על המפה. בשנות הששים נפוץ היה הסיפור כאילו בכנסת תלויה מפה של "ישראל מן הנילוס ועד לפרת", כאות לרצון הכיבוש וההתפשטות הבלתי נלאה שלנו.
הד לכך עוד שמענו לפני כעשר שנים, כאשר עראפאת סיפר שעל מטבע עשר האגורות שלנו מצויה מפה כזו. (מה שבאמת נמצא שם הוא מתווה של מטבע ישראלי עתיק, שהשנים פגמו בצורתו העגולה - אבל ערפאת לא הבחין בין עובדות לשטויות יותר מאשר רבים מאיתנו).
2. איני משווה בין סטודנטים בשנות העשרים המוקדמות שלהם, ועוד מארצות שהנגישות בהן למידע היא מוגבלת - לבין בעל תפקיד שלוקח על עצמו לארגן להם סיור שיהיו בו אלמנטים של "הסברה".
אנו אלה שרצינו "לשווק" להם.
אנו נוסעים לכנסת, אני מתלוצץ עימם שלא יחפשו את "המפה".
סליחה על הבורות, על איזו מפה מדובר ?
ברשותך, אציע גם נקודת הסתכלות ביקורתית שונה במקצת. אני מסכים שעל המארגנים היה להכין שיעורי בית לקראת האירוח ואפשר גם למארחים בפועל לעשות כך, אך האם די בכך ?
האם לא היה מקום גם מצד האורחים להכין מעט שיעורי בית מראש, על המקום בו הם עתידים להתארח ?
הביקורת שלך, לדעתי, הייתה קשה מידי לאותה תקופה רק במובן זה שאתה ראית אז מה שרבים רואים ומבינים רק עכשיו ואני מסכימה עם הניתוח של ספיר על הפער התרבותי. אני חושבת שכולנו נסכים שאז היינו שיכורי ניצחון (אחרי 67), כוח ועליונות מכל הבחינות לרבות תרבותית.
הביקורת שלי כנראה קשה מדי לאותה תקופה.
בעקבות מלחמת ששת הימים רב היה הזלזול במדינות הערביות, ואני מניח שמארגן הסיור מטעם מערכת הבטחון לא הצליח לארגן זאת בקלות.
התכנית שלו היתה בעיקרה נכונה, הכנסת, כדי להציג את שיטת הממשל שלנו, לעומת הנוהגת אצלם, הקיבוץ, כצורת חיים אלטרנטיבית שאחראית על לא מעט הישגים בישראל.
איני יודע מה הסטודנטים לקחו עימם מסיור זה - אבל אני למדתי ממנו לא מעט.
פער תרבותי בעיני, אינו אנכי, אלא אופקי - כך שאין בינינו ויכוח.
תרבות המנגבת חומוס בידיים אינה עולה או נחותה בעיני על תרבות האוכלת במזלג או סכין. זו פשוט תרבות אחרת.
כשאתה מארח מישהו אצלך, אתה אמור לגרום לו להרגיש בנוח, ולא כפרובינציאלי המתארח לראשונה בעיר הגדולה - כפי שברור שאורחינו חשו אז.
בישראל, הקיבוץ הוא מבנה מוכר. בארצות ערב - לא. מי שמסביר על קיבוץ בהתעלם מכך, מזמין הסתכלות על הקיבוץ כעל "מחנה קיץ" - אם לא כעל מושבת עונשין.
ובאשר ל"תרבות הליכוד" - כאשר הצטרפתי ב-69' לתא הסטודנטים של "גוש חירות ליברלים", כפי שנקראו אז, ושמעתי מהם את גירסת ארץ ישראל השלמה, הרגשתי גם אני כתייר המתוודע לפילוסופיית החיים של תרבות זרה.
תודה על הפוסט המעניין ושאלת הפערים בין תרבויות.
כתבת "לסגור פערי תרבות" וזאת לדעתי הנקודה המרכזית.
כפי שאנו רואים אותם כתרבות אחרת כך הרי הם גם רואים אותנו,
יש לנו כולנו מידה רבה של התנשאות תרבותית ברצון ללמד אותם להיות תרבות
נאורה (סכין ומזלג).
במערכת הבחירות של שנת 1981 כינה פרס את הליכוד "אתם תרבות אחרת" ובגין
השיב לו, "מי שרואה אחרים כתרבות אחרת כאילו מצהיר על עצמו כתרבות עליונה".
צריך לזכור כי גם ביננו כאן היהודים בקיבוץ הגלויות יש פערים תרבותיים בדיוק מה שיוצר
(היום פחות) את הפערים העדתיים וגם הדתיים וכל צד רואה באחר איום.
דווקא כיום בעידן הגלובאלי הפתוח, סילון, אינטרנט, TV, ועוד, הולכים וקטנים פערים אלה.
יתרה מכך, נראה לי שיש יותר נכונות להכיר בקיומן של תרבויות שונות וכפי שהן.
זכות הקיום שלנו בארץ ישראל איננה קשורה לדעתי כלל לפער התרבותי, צריך לזכור כי הסכסוך
הערבי ישראלי החל עם פרוץ התנועה הציונית וכוונתה להקים בית יהודי בארץ ישראל, לפני כן היהודים
ברובם חיו תחת שלטון ערבי בכל תפוצות ערב וניתן לומר שהיו אז בשיא פריחתם תחת אותה חסות ערבית
מאות שנים.
תראה, גם שיעורי בית עושים על חומר שמישהו חשב שאתה צריך לדעת או שאתה עצמך חושב שאתה צריך ללמוד. העניין הוא שלפעמים המציאות מוכיחה לך שמה שחשבת שאתה צריך ללמוד לא מספיק ואתה צריך לחשוב אחרת או מכיוונים אחרים או בכלל על משהו שלא העלת בדעתך שהוא רלוונטי.
במילים אחרות, אני מניחה שב-68 ראינו מולנו אויב וזהו. תפיסת החיים שלנו הייתה ביטחונית-מתגוננת. חשבנו רק במושגים איך אנחנו מתנצחים או מתגוננים מול אותו אויב ומהן נקודות החולשה שלו. רק בשלב יותר מאוחר ואחרי ניסיון חיים כואב איתו התחלנו לחשוב במושגים של שכנות/שיתוף פעולה ושתי מדינות - מה שהוביל לצורך לבדוק מי עומד מאחורי האויב הזה, קרי: מי האנשים? מהם הצרכים שלהם? מה מניע אותם? והאם אפשר בכלל לדבר איתם ועל מה?
מאז ילדותנו, מלמדים אותנו את החשיבות שבהכנת שיעורי בית.
האקדמיה שלנו מלאה ב"שיעורי בית" בכל הנושאים החשובים.
אבל איכשהו - כל שיעורי הבית האלה נותרים נעולים אי שם, ולשטח מגיעים דווקא מי שאינם טורחים לא רק בהכנה - אלא אפילו לא בקריאה של שיעורי הבית שהכינו אחרים.
ההיית נוטלת תיק משפטי עלום לבית המשפט בבטחון מלא שתוכלי לקרוא ולהתכונן בזמן שהצד השני טוען?
למען הסר ספק. הרעיון היה נכון וראוי בעיני, אבל הכנה יסודית יותר לא היתה מזיקה.
נכון. בעקרון, כדי לתקשר עם מישהו שמצויים איתו במחלוקת - ראוי להתמקד בנושאים הפחות חסרי סיכוי להסכמה. זה לא אומר שכדי לאתר את הנושאים הבעייתיים וכדי ללמוד איך לעקוף אותם ועוד יותר כדי לאתר את הנושאים שיש להם פוטנציאל להיות משותפים ולהיות ברי הסכמה - לא נדרש זמן ובזמן הזה, תוך כדי ניסוי וטעייה, עולים גם על מוקשים...
תודה,
חוק מרפי לא רק שפעל ב-68', הוא כבר נוסח ונכתב.
כשצריכים היינו לעבור בזריזות - ודאי היה שיווצר פקק.
בהחלט שידורים חוזרים. כל אמירה אחרת היא בגדר המלצה או הזיה פרטית.
פקקים במלחה 68 ???