כבר יותר משבוע שאנחנו משננות כל ערב את המילים. עושות חזרה משותפת על דיקציה וריקודים.

מהנסיון המקצועי שלי, אני מנסה להעביר קצת לליאה, שתלמד, זה לא מזיק ... על איך מחזיקים את המיקרופון ואיך לדבר כדי שישמעו ויבינו את המילים.

אז... בוקר טוב וברוכים הבאים לבית החינוך אורנים. ואח"כ עוד קצת ריקודים ועוד דיקלומים על בתים..ושוב ריקודים ועוד קצת ובסוף ההמנון. נו.. מי עוד חוץ מליאה שלי, יכול להעמיד 300 איש במכה אחת. רק עם ההמנון.

 ובין ההורים של הכתה, אני יושבת ובשקט בין חיוך מלא תקווה, דקלום בסתר של הטקסט (נו.. בכל זאת תרגלתי...)מבצבצת לה לחלוחית בזווית העין. ובשיר על אמא אני מתרגשת כמעט כמו שהתרגשתי, גם ביום שישי לפני קצת יותר משבע שנים. כשפגשתי את ליאה שלי בפעם הראשונה. ובהפקה מקורית של בית הספר (בקרוב בסיבוב הופעות בפתח תקווה) שיר נוסף והפעם בעברית וברוסית. סולנישי קרוג, נייבה ווקרוג..פוסיגדה בודיט סונצה, פוסיגדה בודית ממה... אלוהים שמור על אמא.. אלוהים שמור עלי.

והשירים ממשיכים ואני מפליגה במחשבות. על כברת הדרך שעברתי כאמא. השינוי ממשפחה גרעינית "מאושרת" לאמא אחת, ללא בן זוג, מאושרת יותר. והיום מציינים בבית הספר את יום המשפחה, מה שהיה בזמננו יום האם ועבר עם הגבר המטרוסקסואל שדרוג . אנחנו נחגוג את יום המשפחה, שתי בנות יחד. כמו שתי חברות, בדייט כמו שאומרת ליאה, בארוחה משפחתית של שבת לאור נרות כשהגשם בחוץ שוטף את האדמה, מטהר את האוויר ומספק לנו אוויר נקי לנשימה.

ואני יודעת עוד כמה אוויר אצטרך בימים הקרובים....

וכאמא, איני יכולה לחשוב על אמא אחרת, שבוודאי אינה חוגגת את יום המשפחה. אמא של גלעד. שמביטה כבר כמעט שלוש שנים בכסא ריק ומחכה שהוא יחזור....

ובכל זאת. שיהיה לכולנו יום משפחה שמח. יום של יחד, יום שבוא נהיה מוקפים באלו שאנו אוהבים ואוהבים אותנו עד בלי קץ וללא תנאי.

תמונות מהטקס... בקרוב.