משיב הרוח
על חכמת הקבלה, על מוּדעות ו סתם מחשבות שחלפו בראשי הקודח.
פוסטים פופולאריים
-
מתוך החשכה
22/3/09 | 490 צפיות
-
קבלה ויהדות
8/3/09 | 583 צפיות
-
השכל הישר...
15/3/09 | 744 צפיות
-
עבודה מתוך שחיקה
12/2/09 | 331 צפיות
-
רזי תורה - תפיל-שיר לכבודם
1/3/09 | 429 צפיות
-
סליחות ראשונות
20/9/08 | 491 צפיות
פוסטים אחרונים
- כי לפעמים השמים שותקים 28/2/12
- כרום זולות 22/3/09
- מתוך החשכה 22/3/09
- השכל הישר... 15/3/09
- ליָם 8/3/09
- קבלה ויהדות 8/3/09
0
הר של תירוצים
הר של תירוצים כי לפעמים מרוב תירוצים - שכחתי מה אני רוצה מעצמי באמת... הרמח''ל במסילת ישרים [פ''ו], מבאר כי העצלות לא רק שהיא משבשת את המעש, ומבטלת את הבחירה הטובה של האדם, אלא שמתוך כך היא ממשיכה לטשטש את דעתו של האדם עד שהוא עלול לשכוח מה הוא הדבר הנכון עבורו לעשות. הדבר קורה בצורה הדרגתית שלב אחר שלב, ועלינו להבין את התהליך בכדי להנצל מבעיה זו. בשלב הראשון האדם מתוך רפיון וחולשה רגעית מוותר לעצמו לשמור על המחוייבות הפנימית שלו. ''והנה אנחנו רואים בעינינו כמה וכמה פעמים, שכבר לבו של האדם יודע חובתו ונתאמת אצלו מה שראוי לו להצלת נפשו ומה שחובה עליו מצד בוראו, ואף על פי כן יניחהו, לא מחסרון הכרת החובה ההיא ולא לשום טעם אחר, אלא מפני שכבדות העצלה מתגברת עליו'' אך זה שלא עשיתי זו רק ההתחלה, מתוך כך בא השלב הבא - התירוץ. ''והרי הוא אומר אכל קמעא או אישן קמעא או קשה עלי צאת מביתי, פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה, חמה עזה בעולם, הקרה רבה או הגשמים, וכל שאר האמתלות והתואנות אשר פי העצלים מלא מהם, ובין כך ובין כך התורה מונחת והעבודה מבוטלת והאדם עוזב את בוראו.'' הנפש לא סולחת לעצמה בקלות על סתם עצלנו לא מוצדקת, כי הרי אני יודע מה היתה החובה האמיתית שלי, ומן הקושי הזה נולד התירוץ. התירוץ הוא ההצתדקות שבה הנפש מצדיקה את עצמה על מה שהיה. ואם עד כאן פעלתי נגד עצמי ובחירותיי במעשה, התירוץ מתחיל לשבש לי את עקרונותיי הרוחניים. התירוץ הוא כמחלה שבה חלק מן הגוף תוקף את הגוף עצמו. התירוץ הוא אמתלה וסיבה, הנותנת לגיטימציה לבגידה שלי בעצמי. אך עיקר הנזק הוא מצטבר. הסכנה הגדולה בעצלות אינה נולדת באופן מיידי. אי עשיית איזה עניין ותירוצו היא חמורה, אך לא בכך עיקר האיום, עיקר הסכנה היא בהצטברות המתמשכת. ''והינו, כי רעת העצל אינה באה בבת אחת, אלא מעט מעט באה, בלי שידע וירגיש בא, כי הנה הוא נמשך מרעה אל רעה עד שימצא טבוע בתכלית הרעה.'' שלא כמו העצלות, האדם שאינו זהיר (מלשון 'זהירות' במס''י) - הוא עושה רע במקום טוב. והרע שהוא בוחר בו הוא רע מיידי ובמזומן. אך העצל ,כאילו בלי לבחור, נוטש את הדרך הטובה אט אט, והרע נולד מן ההצטברות. כשהחולשה הופכת להרגל האדם מוצא את עצמו רחוק מייעדיו וממטרתו. אך מסוכנים יותר מהכל הם התירוצים. כי עם עומס תירוצים, האותנטיות של עולם הערכים שלי נפגמת - כי הרי חלקים ממושגי הצודק והנכון שבי נולדו 'רק כי לא היה לי כח...', לדוגמא: לא היה לי כח לקום, והנה תירצתי כי 'הדבר הנכון הוא להשאר במיטה עד מאוחר כדי לעשות כך וכך וזה לא פחות חשוב...'. כך נולד לו עיקרון שהורתו בחטא, ואחריתו מי ישורנו... וכן אומר הרמח''ל ''ואם תשאל את פי העצל, יבוא לך במאמרים רבים ממאמרי החכמים, והמקראות מן הכתובים והטענות מן השכל, אשר כולם יורו לו לפי דעתו המשובשת להקל עליו להניחו במנוחת עצלותו, והוא איננו רואה שאין הטענות ההם והטעמים ההם נולדים לו מפני שקול דעתו, אלא ממקור עצלותו הם נובעים, אשר בהיותה היא גוברת בו מטה דעתו ושכלו אל הטענות האלה אשר לא ישמע לקול החכמים ואנשי הדעת הנכונה'' לכן החולשה שהחלה ברגע של רפיון - כה מסוכנת עד אשר '' אמר שלמה: "ואחזה אנכי אשית לבי", התבוננתי על הדבר הזה וראיתי גדל הרע שבו שהוא כארס ההולך ומתפשט מעט מעט ואין פעולתו נכרת עד המיתה.'' כי אז אף אם אתאמץ להתחייב לעולם הערכים שלי, הרי ערכיי הושחתו מרוב תירוצים ואמתלאות ומי יודע כמה מהם נולדו מצורך הצדקה עצמית. יש כאן פיקוח נפש רוחני. כי מי שהאמיתות הפנימיות שלו נטועות בשקר - לאן יילך? ומה יהיה המדד שלו למציאת דרכו? מכאן ברור היכן ימצא את עצמו בסופו של יום, כשיביט לפתע על חייו בעיניים של אמת, והוא יחפש את השלימות הפנימית שהשיג בחייו... במעט כנות ועבודה החלטית ניתן לעצור את כדור השלג!! לשם כך אנו צריכים לעשות מדי פעם בפעם 'חניות של כנות'. לכן בעל המסילת ישרים אומר ש''אין התועלת הנלקח מזה הספר יוצא מן הקריאה בו פעם אחת'' כי כל חזרה מזכירה לנו לעצור שוב - ל'חניה של כנות' ובה לבחון את חלקי חיינו. כדי לעזוב את התירוצים, עלינו קודם כל להזכר בערכים האותנטים שלנו. לעצור רגע ולשאול את עצמנו - מה בחיי אינו מתנהל כפי שבאמת הוא צריך להתנהל. להביט בשלווה על חלקי עבודת ה' והחיים בכלל, ולשאול - היכן ערמת התירוצים כבר מסתירה את מה שבאמת אני רוצה מעצמי. על מה אתחרט ברבות הימים? לרשום על דף את הנושאים השונים העולים, ואת מה שבאמת אני רוצה מעצמי בכל אחד מהם. -כאן הזכרנו לעצמנו מי אנחנו רוצים להיות באמת. חזרנו אל ערכנו הפנימיים. אחר כך ערכים אלו זקוקים למימוש, אחרת נחזור שוב אל התירוצים והאמתלאות. לשם כך עלינו לעשות תוכנית עבודה מפורטת הדרגתית ואמיתית בכל נושא ולהתעקש עליה. וכשנשמע את הקול הלוחש לנו מתוך עצלה - ''מעט שנות מעט תנומות'' דיבורי עצלות ותירוצי חולשה. נאמר לו - "מעט" "מעט" , אך היום אני לא יכול להיות סלחני עם עצמי, כי מעט למעט מצטרפים וכיום כבר יש הרבה יותר מידיי... היום זו כבר שאלה של זהות - מי אני באמת, ועל זה אני לא מוכן לוותר! יהי רצון שנזכה לזריזות קדושה בעבודת ה', ושנזכה למלא את כל משאלות ליבנו הכנות לטובה. באהבה אביחי (הדברים נכתבו בעקבות שיעור שהעברתי במסילת ישרים, ובהשראה כל שהיא של לצאת מן הקופסא) |
תגובות אחרונות
-
הקשתית
בתגובה על כי לפעמים השמים שותקים
-
wild
בתגובה על כרום זולות
-
ubik
בתגובה על השכל הישר...
-
ים סוף לוי
בתגובה על מתוך החשכה
-
שירלי בן יהונתן
בתגובה על לשותף לחזון - שאבד
-
ים סוף לוי
בתגובה על קבלה ויהדות
תגובות (6)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
למה יעקב?
אתה כתבת:
"בשלב הראשון האדם מתוך רפיון וחולשה רגעית מוותר לעצמו לשמור על המחוייבות הפנימית שלו"
להבנתי, "מחויבות פנימית" היא ה"הסכמה העמוקה", כך שלא דיברת על תירוצים שאינם כאלה וכו'.
וחיזקת את זה בהמשך:
''והנה אנחנו רואים בעינינו כמה וכמה פעמים, שכבר לבו של האדם יודע חובתו ונתאמת אצלו מה שראוי לו להצלת נפשו ומה שחובה עליו מצד בוראו"
כלומר, מדובר על איזו שהיא עצלנות כנגד מחויבות פנימית.
ואם אתה מייעץ למישהו שלא יהיה עצל לגבי המחויבות הפנימית שלו, מבלי לבדוק ולברר מהי אותה מחויבות פנימית ואם בכלל זו מחויבות פנימית אמיתית ומודעת, או רק מחשבה על מחויבות פנימית שנובעת מחוסר מודעות, אתה חוטא ומחטיא.
ב. אני חושב שמה שכתבתי לא עסק בתוכן ''דתי'' בדווקא. הוא נכון ,לדעתי לכל אדם באשר הוא ועולם הערכים הפנימיים שלו. גם לי אישית הדבר נוגע בעניינים זוגיים משפחתיים וזוגיים לא פחות מעניינים של תורה ומצוות.
ברור שנושא התירוצים לא קשור רק לדת ובתגובתי לא כתבתי אחרת, כתבתי:
"הרבה מאוד אנשים, בעיקר אנשים דתיים".
וכתבתי שבעיקר דתיים מפני שבנוסף לכל המחויבויות המשותפות לאנשים בכלל, לדתיים יש מחויבויות נוספות, שנגזרות מדתיותם.
דתיים, בניגוד לחילוניים, צריכים לאמץ ערכים חיצוניים כפנימיים, כלומר לזייף ולעשות כאילו,
אולי מתוך שלא לשמה יבוא לשמה.
ב. אני קצת מאוכזב מאופן המבט שלך עליי ועל שכמותי. הקשר שלי ליהדות נובע ממקום מאוד אישי, ובוודאי לא רובוטי. אוליי אכתוב פוסט אישי על כך בהמשך. מוזר לי על ההכללה הבוטה כל כך מאדם נאור. אני חש שכלפיי כלל לא קלעת אל הנקודה. כמובן אם אתה מכיר אנשים החולים באובססיה 'רובוטית' , וישור קו מוגזם ספר לי, ואוליי כאדם דתי וכאיש תורה וחינוך אוכל לעזור.
בחדווה ובברכת שבת שלום ומבורך - אביחי
לאור התגובה שלי בסעיף הקודם, אין בדברי שום הכללה, בטח שלא בוטה.
בן אדם לא גדל באופן טבעי עם סט של מחויבות פנימיות, אלא מגלה אותם במהלך התפתחותו בהתאם לרמת המודעות שלו ולינסיון חייו.
לדתיים אין את הפריבליגיה הזו והם צריכים לאמץ סט של מחויבויות פנימיות שהועברו לו מדור לדור
בלי שום קשר למידת התפתחותו, אופיו, רמת המודעות שלו וכו'. ובעיקר בלי שהוא פיתח את המחויבות הפנימית בעצמו.
כשילד דתי שואל, למה? בשורה התחתונה, תהיה התשובה אשר תהיה, הוא חייב ליישר קו.
כשיגדל יבין.
וזו הרובוטיות, ככה מאלפים.
כמו להרגיל את הילדים ללכת עם כיפה.
יחד עם זאת, אני מדבר על הרוב הגדול של דתיים ולא עליך אישית, אני לא מכיר אותך. אני יודע, וגם מכיר, שיש אנשים דתיים מתוך מקום של מודעות. הם מיעוט שבמיעוט.
אבל בכל זאת אפשר מתגובתך ללמוד עליך כמה דברים.
על סמך מה אתה מאוכזב ממני?
ועל סמך מה אתה מגדיר אותי כ"נאור"?
זו התנשאות!
בקשר לאנשים רובוטים, יותר קל וקצר יהיה אם אספר לך על אילו שהם לא רובוטים :)
כולנו במידה כזו או אחרת רובוטים ודתיים במידה יותר גדולה.
רוב הדתיים לא יודעים ומבינים ב א מ ת למה הם עושים את המצוות והטקסים שהם עושים,
מבחינתם זה לא משנה, מה שמשנה להם זה, אם זה כתוב בתורה או לא.
אם כתוב בתורה, זו סיבה מספיק טובה.
כך שגם אם מגדירים את התורה כספר הוראות הייצרן, ב פ ו ע ל, שלא באשמתו, הוא תוכנת הפעלה של רובוטים.
שבוע טוב!
לנגה תודה.
ועם כל הפלא עד כמה מעט אנו מוסיפים
אנחנו עדיין כל כך חדשים
והנה הכל נולד מחדש.
תודה על פיסת הלב שחלקת עמי..
אביחי
לסנה יעקב תודה על התגובה.
א. אכן כל אדם צריך לבחון מתי התירוצים הם רק צירוץ לחוסר הסכמה עמוק יותר. אך עדיי ישנם גם תירוצים שאינם כאלה... עליהם דיברתי. לדעתי הם רבים יותר ואף קצת מסוכנים יותר כי אז האם אינו נאמן לעצמו ולעולם הערכים הפנימי שלו.
ב. אני חושב שמה שכתבתי לא עסק בתוכן ''דתי'' בדווקא. הוא נכון ,לדעתי לכל אדם באשר הוא ועולם הערכים הפנימיים שלו. גם לי אישית הדבר נוגע בעניינים זוגיים משפחתיים וזוגיים לא פחות מעניינים של תורה ומצוות.
ב. אני קצת מאוכזב מאופן המבט שלך עליי ועל שכמותי. הקשר שלי ליהדות נובע ממקום מאוד אישי, ובוודאי לא רובוטי. אוליי אכתוב פוסט אישי על כך בהמשך. מוזר לי על ההכללה הבוטה כל כך מאדם נאור. אני חש שכלפיי כלל לא קלעת אל הנקודה. כמובן אם אתה מכיר אנשים החולים באובססיה 'רובוטית' , וישור קו מוגזם ספר לי, ואוליי כאדם דתי וכאיש תורה וחינוך אוכל לעזור.
בחדווה ובברכת שבת שלום ומבורך - אביחי
זהו ספר נפלא, מסילת ישרים. כל כך חשוב העניין הזה של מוסר ומידות.
תודה על הפוסט הזה, אביחי! :)
מדהים אותי כל פעם מחדש .. כמה מעט אנחנו מוסיפים על קודמינו
ואיך ... עולם כמנהגו נוהג...
ואיך במרחק שנים מעעידנינו הנהנתן והמוגשם... דובר על הדרך לפרוץ את המעגל.
לא משנה אם בתפילה .. או בעבודת אמונה...
הרעיון פשוט אותו רעיון
קום בחור עצל וצא לעבודה
"הרמח''ל במסילת ישרים [פ''ו], מבאר כי העצלות לא רק שהיא משבשת את המעש, ומבטלת את הבחירה הטובה של האדם, אלא שמתוך כך היא ממשיכה לטשטש את דעתו של האדם עד שהוא עלול לשכוח מה הוא הדבר הנכון עבורו לעשות."
לדעתי, הרמח"ל טועה.
תירוצים לאי עשייה, הם ביטוי של הלא מודע כנגד בחירה לא טובה של האדם.
הרבה מאוד אנשים, בעיקר אנשים דתיים, בוחרים עשייה שמנוגדת לאופיים ולליבם ובוחרים את העשייה
ה"נכונה" חברתית, משפחתית, דתית, לאומית וכו'.
אנשים שמאמצים רצונות של אחרים, מכל מיני סיבות חיצוניות ולא פנימיות ומתחולל בהם מאבק פנימי
בין הרצון האמיתי שלהם לבין הרצון המדומה, הנכפה, נזקקים למנגנון התירוצים כדי ליישב ולהצדיק מבחינה פסיכולוגית את אי העשייה.
לכן, דווקא ההימנעות מהתירוצים וההענות לרצון החיצוני והמדומה, היא זו שמטשטשת את דעתו של האדם
עד שהוא עלול לשכוח מה הוא הרצון האמיתי שלו ויישר קו עם הרצון החיצוני.
זו היא אחת הדרכים להיהפך לרובוט.
ההצגה של הדברים כפי שמציג הרמח"ל נועדה לשמר רצון קולקטיבי על חשבון הרצון הפרטי.