עבודה שכזו. כל שנה אני נוסע לכחודש ימים ואולי קצת יותר לארצות הברית. אני חייב את החופשה הארוכה קצרה הזו. הסיבה מאוד פשוטה במשך חודשים ארוכים אני משתרך שבוע אחר שבוע בלי סוף שבוע. כמעט בכל סוף שבוע אני מוצא עצמי בחדר החדשות של קול ישראל. גם הערב אני כאן בירושלים עורך את החדשות. אין הרבה מה לערוך אבל מוצאים בכל זאת כמה ידיעות שיעבירו את הלילה. כן זו מהות העבודה. אבל לכל הרוחות למה אי אפשר לצאת לבלות? שואלת אשתי וגם אני? האמת עד שאסיים את לימודי בעוד כשלושה חודשים אין הרבה חלופות. השבוע שלושה ימי לימוד, עבודות ומטלות והימים הפנויים היחידים שלי לעבודה של ממש הם ימי סוף השבוע. יש גם משהו מאוד נעים ושקט בימים האלה. אין כמעט תעבורה של אנשים. כל המנהלים מתבשמים בריחו של סוף השבוע. הם מבלים עם המשפחה ויעוטו עלינו ביום ראשון. אנחנו נעשה את העבודה בצנעה ונמתים לימים טובים יותר. בינתיים האם חותמים כאן על רפורמה או לא זו סוגיה בלתי פתורה. כבר מאימים עלינו בחתימה חודשים ארוכים והאמת כבר אין כוח להתרגש. אם חותמים שיחתמו כבר וגמרנו. אני מזמן כבר בטוח שמי שאוהב ורוצה לעבוד תמיד ימצא את מקומו במקום זה או אחר. כישורים לא קונים במכולת ומי שיש לו כאלה יסתדר. באחת בלילה אני עושה את דרכי חזרה לאזור השרון לשינת לילה חטופה לפני חזרתי לחדר המופלא הזה. אני אסיים כאן כדי להתעסק עם דברים מעט חשובים יותר שאני לא ממש הולך לפרט.
שבת שלום |