נסגרתי בשירותים המהודרים של היכל הצדק. הוצאתי מהכיס התחתון של סמרטוט הדגמ"ח שלי פרח מדהים. בלי זרעים בכלל, כולו שערות סגולות ועסיס דביק. חיפשתי איזה משטח עבודה והוצאתי את האישור של השופט, חה! הכנתי פגז ממוטט סוסים ותוך שאני מתרווח על האסלה שאלתי את עצמי למה בשירותים, הרי יש לי אישור. אבל היה די נוח. בתאים ליידי רחשה פעילות ערה. בתא משמאל משהו הקיא שעה ארוכה וקינח בהתנשמויות קולניות וקללות. מימין יצאו ונכנסו המריחים. דלת נסגרת, תרועת הפיל, האוויר מוחזק בראות ושחרור. כמה יריקות, דלת נפתחת וחוזר חלילה. פילטר. גיששתי ומצאתי את הכרטיס הכסוף של התובעת. גלגלתי, קדימה, אחורה, קדימה, אחורה וגלגול. התא החל מתמלא עשן ומתערפל. מרחוק נמשכו התרועות וההקאות אבל הדרדלס כבר היה בתוך הצינור של הגל, ממקוד בתמונה אחרת. אדם צעיר, לבוש כמו פעם, כמו בשנות השישים המוקדמות, אלקטרודות מחוברות לרקותיו והוא מישיר אלי מבט עצוב, עצוב. חוץ מזה, ואי אפשר לטעות, זה היה השופט. לא היה לי את הזיכרון הזה לפני כן, או כנראה שהיה לי אותו מחוץ להישג ידה השתלטני של התודעה. בהיתי בו, מנסה להבין למה זה קשור כשהאור כבה. המקיא נדם ותוך שניות שמעתי אותו צולע החוצה. ליד התא השני היו התלחשויות שהמסקנה מהן הייתה גם היא הסתלקות וצעדים של שני גברים ואישה על עקבים התרחקו בעיוורון החוצה. נותרתי לבדי עם הפייסל שלי. אפילו השופט הצעיר והנוגה הלך. מה נהיה? שוב עקבים, הפעם פנימה, אותם עקבים גבוהים שיצאו, הפעם לבדם. זה בטוח. אני לא טועה באבחנות כאלה. עוד בגן הילדים הייתי מכריז על כל הורה שהגיע על פי טריקת דלת המכונית או הצעדים שלו ומאז רק שכללתי את האמנות הזו. הצעדים עצרו מול הדלת. כדי להיות יוזם ולא נגרר פתחתי את הדלת בפתאומיות ומולי היו אותן פטמות נוקשות של הכרטיס הכסוף. "זה היום שלי" חרחרתי בקצה האוויר השורף של השכטה והכסופה התפתלה פנימה. בתא עוד עמד העשן הכבד וברקע זמזם צופר התרעת שריפה. הכסופה התארגנה ביעילות ואמרה "אני סידרתי את האזעקה והחושך. דרדלס, אתה ואני נגיע לשמיים. כמו עכשיו דרדלס, בכל תחום". אני הייתי תקוע על האסלה, בלי מקום לזוז ועם יותר מידי מחשבות בו זמניות. זה אולי הזמן לספר לכם שכל הדמות הזו, דרדלס, נתפרה למשפט הזה מחוסר ברירה. כיון שהכול היה נגדי החלטתי לשים זין ולתת לדרדלס לצאת. אבל ההתנהגות המטורפת של הדרדלס הביאה תוצאות שחבל על הזמן. התחלתי לאהוב את חוסר האכפתיות שלו. את הגסות והביטחון העצמי שבא עם הדמות. 'מי זה השופט הזה לכל הרוחות'. 'איך קוראים לכסופה הזו?', דמיינתי את כרטיס הביקור וככל שזכרתי לא היה עליו שם. כמובן שאני לא סומך על הזיכרון אבל לא יכולתי להגיע לכיס האחורי ולהסתכל. ואיזה גמישות שיש לה, איזה אקרובאטיקה של בתי שימוש. הנייד של הכסופה גרגר ברוך והיא שלפה אותו בקלילות מתוך התיק הכסוף שלה. 'היא רואה בחושך כמו חתול' חשבתי. "באולם שבע יש דיון בדלתיים סגורות, ובאולם שבע קורים הדברים הכי עסיסיים". היא פתחה את הדלת ועמדה שם מחויטת ומסורקת כאילו כלום. אני לעומתה הייתי אוסף של אברים המוטלים בערמה. "מהר, שלא נפסיד את ההתחלה". אספתי את עצמי כשאני מנסה להרים את המכנסיים בתנועה. דרכתי על אחד המכנסים ונפלתי בצורה מגושמת ביותר. הכסופה פתחה את ארון כיבוי האש ומאחורי הצינור המגולגל נסתר לו פתח קטן. היה לה מפתח וזחלנו פנימה. היא חייגה במהירות "אפשר להדליק אורות". הזמזום נפסק. היינו במסדרון נמוך וחשוך, בנוי לבנים אפורות מזוקן. המסדרון התחבר למסדרון רחב יותר שנמשך עד אינסוף לשני הצדדים. למסדרון זה התחברו מסדרונות קטנים רבים והיו בו דלתות לחדרים בכל מיני גדלים מכל צד. צעדנו במהירות. דלת אחת הייתה פתוחה. הצצתי. על מיטת ברזל שכב עקוד כבוד השופט שלי. בגבו אלינו ניצב איש גדל מידות והקריא לשופט מתוך מכתבים צהובים וישנים. המכתבים עמדו על כן תווים עתיק. הענק ליווה את הקריאה בדגדוגים עם נוצת טווס שהייתה בידו. ידו השנייה אחזה בזנבו של צלופח חי שניסה וגם הצליח לנשוך את בשרו הזקן של כבודו. "זה שומר על רוח הנעורים שלי, דרדלס" אמר השופט שראה אותי. הענק הפנה את ראשו וחייך "אחתום את המכתב הזה בנשיקה" אמר ונישק את השופט בחוזקה על שפתיו המשורבבות. "כבר ראיתי אותך קשור לאיזו מיטה, כבודו, רק שאני לא מצליח לזכור, סנילי". "מה כבר משנה קשר כזה או אחר למיטה כזו או אחרת שבמקום אחר ילדים מתים מרעב או ילדות נאנסות באכזריות על ידי האבות שלהם. צעירים נרקבים בחדרים מעופשים בלי לראות אור יום רק בגלל הדעות שלהם. אני חי בגן עדן. אני עוצם עיניים בכל הכוח כדי לא לראות אבל יש תמונות שנכנסות דרך העפעפיים". "הגורל של כל אלה לא ישתנה עם אני אזכר איפה ראיתי אותך שומר על הנעורים. בעצם בתמונה המטושטשת שצפה לי בתת ההכרה אתה צעיר אז כנראה שלא עסקת בשימור הנעורים. נראה לי שיש לך פשוט סטיות עמוקות מאד ומצאת מקום לפרוק אותן. עכשיו אתה מחפש צידוק, כסא נוח לנפש. קל לגמד את המוזרויות שלנו בהשוואה לכל מיני תופעות אנושיות עוד יותר לא אנושיות משלנו". "כשאתה צעיר, דרדלס, אתה חושב שתוכל לברוח מאביך. אתה לא שם לב שקולו מדבר מגרונך, שתנועותיו התנחלו בגופך, שהוא זורם בדמך. זה סלמאן רושדי, מוסלמי, שכבר כתב את זה. אבל במקרה שלך נראה לי שהצלחת לברוח מאביך. כן, בהחלט. אבל אני לא. אני שרציתי את אימך יותר מכל דבר לא זכיתי בה בגללו. הוא וחוש הצדק שלו והיושר שלו שכבשו אותה ולקחו אותה ממני. עכשיו נשארו לי רק הענק והצלופח שלו לשמור עלי". "אתה מכיר את אמא ואבא שלי"? "ועוד איך". הכסופה גילתה עניין בחילופי הדברים שלנו. "אתה חייב להיזכר בכל הפרטים של הפגישה הקודמת שלכם. ידע זה כוח. השופט הזה שלך הוא מטאור. הוא יגיע לעליון, אין שאלה". "הוא"? לא האמנתי. "ועוד איך". היא אחזה בידי ומשכה אותי משם. "תבוא לבקר, דרדלס. אולי תוכל להביא איתך קצת מהפטרייה? כן"?. |