אין פה סיפור. מזה זמן מה, משפטים, במקום להתחבר זה לזה, מגיבים בדחייה. כל משפט עומד בפני עצמו: היום בקונצרט של הפילהרמונית פגשתי את ארנה המורה שלי לפיזיקה מהתיכון. הפסנתרנית שבאה מהחלק הקר ביותר של רוסיה ניגנה את רחמנינוב בתשוקה, אבל מעודנת ותרבותית. "פולחן האביב" של סטרווינסקי (התזמורת הפילהרמונית בשיתוף רקדנים) הזכיר לי נבגים תזזיתיים עם אמביציה. התיישב לידי איש זר ועד סוף הקונצרט הוא הפך למוכר. את האנשים האחרים שהגיעו לקונצרט, שפטתי בחומרה וקראתי להם בלבי חבורה של מוזרים (על אף הדמיון ביני לבינם).