מספרים על אלכסנדר הגדול שביום שסיים את כיבושיו הגדולים ונהייה השליט הבלתי מעורער של העולם העתיק, הוא סגר את דלתות חדרו והתחיל לבכות.

נתינו נדהמו- מה קרה? הם מעולם לא ראו את אלכסנדר בוכה. הוא לא היה אדם כזה; הוא היה לוחם גדול .

הם ראו אותו בעיצומם של קשיים כבירים, במצבים שבהם החיים היו על פי פחת, רגעים של סכנת מוות, ולא ראו דמעה בעיניו. הם לא ראו אותו מעולם שוקע בייאוש או בחוסר תקווה.

מה קרה לו עכשיו, כשהוא הצליח במשימתו, וכבש את העולם?

הם הקישו על דלתו, נכנסו פנימה ושאלו, "מה קרה לך? מדוע אתה בוכה כמו ילד?

הוא ענה, "עכשיו אחרי שהצלחתי, אני יודע שזה היה כישלון.

עכשיו אני יודע שאני עומד בדיוק באותה נקודה שבה התחלתי את השטות הזו של כיבוש העולם. והנקודה התבהרה לי עכשיו כי אין עוד עולם לכבוש. אחרת, הייתי יכול להמשיך במסע.

עכשיו אין עוד עולם אחר לכבוש, אין עוד מה לעשות- ופתאום אני מושלך חזרה לעצמי" 

לדעתי- כאשר אדם עובר צמיחה וגדילה נפשית ורוחנית לנפשו - מסע שמתחיל מילדותו

המוקדמת ומתחבר ומכיר את הילד הפנימי שלו (האני האמיתי), את צרכיו, חולשותיו , יופיו -מקבל אותו אוהב ומחבק אותו , דרך שלא תמיד קלה ונושאת בתוכה מכשולים ומכאובים לא פשוטים.

מסע שמוביל שיחוש שבחייו בהווה העולם עוטף  אותו באושר ואהבה,והוא מסוגל להחזיר לעולם אהבה.

ברגע שאדם אותנטי מחובר "לאני האמיתי", הרגישות גדלה, הכאבים והעצב עמוקים יותר אבל האהבה והאושר שחש עוצמתיים יותר.