הפיתוי הטמון בשיפור הביטחון האישי לטווח הקצר, במיוחד לפוליטיקאים שמבטם קצר טווח – הוא גדול. אך ממסד מדיני-ביטחוני ראוי צריך להקנות קדימות לאינטרסים האסטרטגיים של ביטחון המדינה. כלי התקשורת בימים האחרונים עסקו כולם בהחלטת הקבינט המדיני-ביטחוני להשעות את החתימה על מימוש הסכם המעברים מול החמאס עד לסיום העסקה לשחרור גלעד שליט. ראש הממשלה אהוד אולמרט הקפיד בשבוע האחרון לשגר לאמצעי התקשורת אמירות נחרצות בדבר תביעתו שלא לחתום על הסכם הרגיעה עד למימוש עסקת שליט. בכך ביקש אולי לשכנע את עצמו ואותנו שישנה משמעות כלשהי לשאלה באם נחתום על הסכם כניעה אחד מול החמאס או שנפצל את כניעתנו לשני הסכמים נפרדים. כרגיל, את עיקר כוחם שואבים מצביאי התבוסתנות בישראל מיכולתם להציב בפני אזרחי ישראל שתי אופציות המתחרות זו בזו בעליבותן, לקיים עליהן ויכוח תקשורתי תוך הסתרת כל אפשרות אחרת מעיני הציבור, ולצדד באופציה המעט פחות תבוסתנית תוך שימוש ברטוריקה תוקפנית. בכך משיגים מנהיגנו הרופסים שתי ציפורים במכה: גם משווקים לציבור מדיניות כנועה ורופסת וגם מציגים את עצמם כמנהיגים קשוחים ובלתי מתפשרים. משווקים ללא מעצורים את מדיניות הכניעה אין טעם להכביר במילים על המשמעויות המסוכנות, ההרסניות והבלתי מוסריות שבעסקת השחרור של מאות רוצחים ומחבלים בעבור גלעד שליט. כל בר דעת מבין כי על שחרור שליט נשלם בחייהם של מאות ישראלים. בשחרור מאות המחבלים, בהם הגדולים והנתעבים שברוצחים, נעניק דחיפה מוראלית אדירה לארגוני הטרור ונעביר מסר לפיו ניתן לרצוח עשרות ישראלים ולהפוך בתוך זמן קצר לבן חורין ולגיבור לאומי. אין גם כל טעם להרחיב ביחס למשמעות האמיתית של הסכם הרגיעה לשנה וחצי שייחתם בקרוב – מתן 18 חודשי התחמשות והתעצמות למדינת חמאסטן. מי שלא מבין ולא רואה זאת עד היום, כנראה שלא יבין זאת גם לכשיפלו הגראדים על גני הילדים ובתי הספר בשכונתו. העובדה שלאחר רצף הכישלונות והאסונות שהמיטה עלינו פרדיגמת הנסיגות, הכניעה והשיח עם הטרור, מצליחים מנהיגי השמאל להעביר הסכם כניעה נוסף בלא שום התנגדות ציבורית רצינית מחייבת את כל מי שחרד לעתידנו לבדק בית נוקב. לכאורה, אמור היה המצב להיות הפוך. מציאות שנמשכת מזה כ-15 שנים וקורסת פעם אחר פעם אמורה להקנות לצד הרואה את הדברים נכוחה יתרון אדיר בויכוח הרעיוני על מדיניות עתידית. בפועל ממשיכים הימין והמרכז בישראל לגמגם ואינם מסוגלים לספק מענה רעיוני והסברתי שבכוחו לבלום את שיווק מדיניות הכניעה בכל פעם מחדש. אם במהלך מבצע 'עופרת יצוקה' ובימים הראשונים שאחריו עדו חשבו רבים שניתן להכתירו כהצלחה הרי שכעת ברור לחלוטין שלמרות היתרון הצבאי האדיר סופגת ישראל עוד תבוסה מדינית. תבוסה זו היא רק האחרונה בשורת כישלונות אסטרטגייםמזה עשור וחצי. הכישלון המשמעותי הראשון, שאת נזקיו אנו משלמים עד היום, החל בהסכמי אוסלו, שהרימו מהריסותיו את ארגון הטרור אש"ף ואפשרו לו להקים אוטונומיית טרור בשטחי יש"ע. בהמשך התבצעה הבריחה מרצועת הביטחון בדרום לבנון, שהתפרשה כניצחון של כמה מאות מחבלים על הצבא החזק במזרח התיכון. הכישלונות נמשכו בהתנהלות ההססנית של ישראל לאורך שמונה שנות העימות שנכפה עליה על ידי הרשות הפלסטינית וארגוני הטרור הפלסטיניים, שהיה למעשה תוצאה ישירה של כישלון אוסלו. במקום להתמודד חזיתית עם הבעיה שיצרה בעצמה ולהכריע את ארגוני הטרור, העדיפה ישראל לנסות ולהקטין את האש. רק לאחר שהטרור שבר שיאים החל צה"ל לפעול בצורה אמיתית למולו. בסופו של דבר הצליחה ישראל להכריע כמעט לחלוטין את הטרור, אולם במקום לקטוף את פירות ההצלחה היא מיהרה להפוך אותו לתבוסה והעניקה לטרור הערבי-מוסלמי את גדול ניצחונותיו עד כה: ההתנתקות החד צדדית מרצועת עזה וצפון השומרון. בהמשך הגיעו תכניות הנסיגה החד צדדית של אולמרט, שהבהירו לאיסלאם הרדיקאלי שישראל עומדת לברוח גם מיהודה ושומרון. מכאן קצרה הייתה הדרך למלחמת לבנון השנייה ולתוצאותיה. עבור מדינה העומדת בפני סכנות קיומיות מהווה שורת כישלונות זו בבחינת תמרור אזהרה חמור לפני התהום. העובדה שמדיניות החוץ והביטחון הישראלית לאורך 15 שנה מהווה רצף של כישלונות חמורים אמורה הייתה להוביל לשידוד מערכות כללי ולחשיבה מחודשת על האופן בו מתנהלת ישראל אל מול האיומים העומדים בפניה. רצף כה ארוך של כישלונות אינו אפשרי בלא כשל מתמשך בחשיבה הביטחונית של ישראל ובשיח הציבורי-פופוליסטי שבימים אלו נראה כי הוא שמתווה את מדיניות החוץ והביטחון של ישראל הרבה יותר מחשיבה אסטרטגית אמיתית. העובדה שפעם אחר פעם ממשיכה ישראל לנקוט בצעדים שגויים גם לאחר שנזקם מתגלה היא תולדה של דבקות בדוקטרינת חוץ וביטחון המתבססת על נסיגה בכל מחיר ועל ניסיונות הידברות וריצוי של התוקפן. אירועי החודשים האחרונים ובייחוד הפסקת האש החד צדדית וההסכמים הנרקמים עם החמאס מגלים כי ישראל בוחרת להמשיך באותו כיוון ובאותן דרכי החשיבה שאפיינו את מדיניותה עד כה. תפיסת העולם של הנסיגות והפייסנות ממשיכה למשול בכיפה בחוגים רחבים בממסד השלטוני. רואים רחוק, רואים שקוף אחד הגורמים לדבקות במדיניות "הנסיגה בכל מחיר" ולכשל בחשיבה ובשיח הפנימי בישראל, שמונע למעשה מן הממסד המדיני-ביטחוני להבין כראוי את האיומים העומדים בפנינו ולנהוג בהתאם, הוא טשטוש הגבולות המסוכן שבין סוגיית הביטחון הלאומי לסוגיית הביטחון האישי. פעמים רבות מתעלמים מקבלי ההחלטות משיקולים ארוכי טווח של ביטחון לאומי לטובת הגברת הביטחון האישי בטווח המיידי, ולמען יצירת אשליית ביטחון זמנית, שתעלה בסופו של דבר ביוקר. כשל זה גורם לכך שאינטרסים ביטחוניים, קיומיים ואסטרטגיים מופקרים והביטחון הלאומי סופג פגיעה חמורה בשל שיקולי ביטחון אישי שנפגעים עוד יותר בסופו של תהליך. הדרך הטובה ביותר להבהיר תופעה זו ולנתחה היא באמצעות דוגמאות ובחינת המדיניות הישראלית משני העשורים האחרונים. המקרה המובהק הראשון בו הובילו שיקולי ביטחון אישי קצר טווח לפגיעה חמורה בביטחון הלאומי היה בסוף האינתיפאדה הראשונה. פגיעה נמוכה יחסית בביטחון האישי, שהתבטאה ביידוי אבנים, זריקת בקבוקי תבערה ובפיגועי דקירה וירי מעטים מדי שנה הובילה דווקא לגיבוש הסכמי אוסלו. כך, על מנת להתמודד עם איום שגבה מישראל את חייהם של בין עשרה לשלושים קורבנות מדי שנה ויצר דימוי שלילי לישראל בעולם בדמותם של חיילים ישראלים המתעמתים עם ילדים פלסטינים, הכניסה ישראל את ארגון הטרור שיזם את האינתיפאדה, אש"ף, לחצר האחורית שלה. ממשלת רבין-פרס העניקה לערפאת אלפי כלי נשק ואפשרה לו להקים ביש"ע אוטונומיה של טרור, שהתבטאה בחינוך דור שלם של ילדים לג'יהאד נגד ישראל ובחימוש בלתי פוסק של ארגוני הטרור. התוצאות לא איחרו להגיע ובתוך כמה שנים התחוללה פגיעה קשה עוד יותר בביטחון האישי, כאשר למעלה מ-1000 ישראלים שילמו בחייהם מאז ספטמבר 2000, בנוסף לכמעט 400 נרצחי טרור בשנות התשעים. המקרה המובהק השני היה הנסיגה מלבנון. כמות הנפגעים השנתית בדרום לבנון עמדה על ממוצע של 30-25 חיילים הרוגים בשנה. הפגיעה הנמוכה יחסית בביטחון האישי של חיילי ישראל, שהרגישות לחייהם גברה בשל היעדר הנפגעים האזרחיים, הובילה לצעד שבטווח הקצר שיפר את הביטחון האישי של אזרחי וחיילי ישראל כאחד, הנסיגה מלבנון. לא חלפו שש שנים עד למלחמת לבנון השנייה והתברר כי משמעות צעד זה לטווח הארוך הייתה פגיעה קשה בביטחון הלאומי ובביטחון האישי של חיילי ישראל, וחמור מכל, גם חשיפה של אזרחי המדינה לסכנה גדולה בהרבה מזו שאיימה עליהם קודם לנסיגה. ההתנתקות מרצועת עזה היא הדוגמא המובהקת השלישית. גם ברצועת עזה שילמה ישראל מחיר דמים של 20 עד 30 הרוגים בשנה. ה'התבוססות בבוץ העזתי' התישה את אזרחי ישראל, עד שלבסוף החליט ראש הממשלה לשעבר שרון לסגת מרצועת עזה ומצפון השומרון. בחודשים הראשונים לאחר הנסיגה עוד הצדיקו אותה תומכיה ואמרו כי אף חייל ישראלי לא נהרג לאחריה. אולם אירועי 3 השנים האחרונות הבהירו לציבור בישראל שאת תוצאות הנסיגה אנו רק מתחילים לשלם. כעת ברור לכל כי חטיפת גלעד שליט, ירי הקסאמים והגראדים והמבצע האחרון בעזה הם רק המחירים הראשונים שנשלם על מחדלינו. הנסיגה הישראלית מציר פילדלפי הינה מקרה מובהק עוד יותר לכשל מחשבתי שבו הופקר שטח בעל חשיבות ביטחונית אסטרטגית בשל שיקולי ביטחון אישי קצר טווח. החשש מנפגעים בפעילות להגנה על הציר לאחר הנסיגה הובילו את שרון להורות על הוצאת צה"ל ממנו, מהלך שאפשר בעצם את הפיכת רצועת עזה לדרום לבנון שנייה. סביר להניח כי נסיגה ישראלית מהרצועה, תוך שימור השליטה בציר פילדלפי הייתה גובה את חייהם של עשרות מחיילי ישראל. אבל היא היתה מקשה מאוד על הפיכת רצועת עזה לחמאסטן. אולם החשש הישראלי מאבידות ומפגיעה בביטחון האישי של חיילים הוביל לצעד שהפך את ההתנתקות להימור על גורל הדרום והוביל באופן בלתי נמנע למבצע 'עופרת יצוקה' ויוביל באופן בלתי נמנע לעימות נרחב עוד יותר בעתיד. הגדר הרעה בכל המקרים שהוצגו ברור כעת כי העדפת מרכיב הביטחון האישי והיעדר השיח העוסק בביטחון לאומי אפשרו את ביצועה של מדיניות שהפקירה את האינטרסים האסטרטגיים של ישראל ופגעו בביטחון הלאומי ובסופו של דבר גם בביטחון האישי. אולם ישנם גם מקרים נוספים בהם באה לידי ביטוי הדומיננטיות של מרכיב הביטחון האישי על חשבון הביטחון הלאומי, שנזקיהם טרם התבררו ואת מחירם נשלם בשנים הקרובות. דוגמא בולטת לכך היא השיח הציבורי בנושא גדר ההפרדה, שבאופן פרדוכסאלי זכתה לכינוי 'גדר הביטחון'. זאת, למרות שמשמעות הפיכתה האפשרית לגבולה של המדינה היא פגיעה אנושה בביטחון הלאומי. בניגוד לתוואי הגדר המקורי, שכלל חלקים נרחבים מיהודה ושומרון ובייחוד מבקעת הירדן, נבנית הגדר כמעט בצמידות לקו הירוק, תוך שהיא מותירה מחוץ לשטח שאמור להיכלל בישראל אזורים שלמים שהם חיוניים לביטחונה. הכוונה היא בעיקר לשטחים הבאים: בקעת הירדן; אזור מערב גב ההר בשומרון; השטחים השולטים על נמל התעופה בן גוריון ועל גוש דן והשרון; השטחים הסמוכים לכביש 443 החיוניים להגנה על פרוזדור ירושלים; אזור מדבר יהודה והר חברון; והאזור שבין מעלה אדומים לירושלים, החיוני למנוע התהוות איום צבאי משמעותי ממזרח. השיח הציבורי בנושא הגדר כלל לא מתייחס לסוגיות הביטחון הלאומי והמדדים היחידים לבדיקת כדאיותה היא כמה אנשים נהרגים מדי שנה עם או בלי גדר באזור מסוים. הטרמינולוגיה השולטת בשיח על הגדר מתמקדת בביטחון אישי והשלכותיה על הביטחון הלאומי כלל לא עולות על הפרק. אזרחי ישראל יגלו את השלכות אלו, כרגיל, רק כאשר הנזק כבר יעשה ובעקבותיו יפגע משמעותית גם הביטחון האישי. הפסקות האש למיניהן, שישראל מתחייבת אליהן אחת לכמה שנים, מהוות דוגמא מצוינת לתופעת ההעדפה של הביטחון האישי לטווח הקצר, כאשר ברור לכל שהן מנוצלות על ידי הצד השני להתחמשות והתארגנות, שמשמעותה פגיעה בביטחון הלאומי והאישי כאחד.כזו בדיוק היא הפסקת האש המתקרבת מול החמאס ברצועה. עסקת שחרור של החייל החטוף גלעד שליט הינה גם כן מקרה מובהק בו מובילה ממשלת ישראל מדיניות בעלת סיכונים אסטרטגיים אדירים במחיר בטחונו האישי של חייל אחד. המשותף בין כל הדוגמאות שנסקרו הוא אחד: כשל מחשבתי ותפיסתי, וחוסר הפקת לקחים מובילים בסופו של דבר לפגיעה חמורה במצבה האסטרטגי של ישראל. פגיעה זו מתרגמת לאחר מכן גם לכישלון צבאי ולפגיעה בביטחונם של אזרחי המדינה. המסקנה לפיכך היא ברורה: שיפור הביטחון האישי לטווח הקצר ברור יותר לעין משיקולי ביטחון לטווח ארוך. הפיתוי לשיפור הביטחון האישי, בייחוד לפוליטיקאים שמבטם קצר טווח, הוא מפתה. בפועל נדרשת מאזרחי ישראל, ובייחוד מהממסד המדיני בטחוני, הסתכלות רחבה יותר שתיתן למרכיב הביטחון האישי את המקום הראוי אך לא תפקיר את האינטרסים האסטרטגיים של ביטחון המדינה. בטווח הארוך הדבר יועיל יותר גם לביטחון האישי. אם ברצוננו לבלום את הסכמי הכניעה הבאים ולא להיגרר שוב ושוב לויכוח שבו נצא כשידינו על תחתונה, חייבים הימין והמרכז בישראל להחזיר את השיח הציבורי לכיוון רמת הביטחון הלאומי תוך הצבת שיקולי הביטחון האישי במקום משני. למאמר באתר תנועת 'אם תרצו': למאמר במגזין האינטרנט 'מראה': |