לפני שבוע התחברתי ל"קפה" וניסיתי לעצב את העמוד כלבבי. לא יודעת לעשות את זה. חברה הבטיחה לעזור ועד אז עומד לו העמוד ריק  וחף מפשע, עד כי חשבתי להחליף את שמו מגלקסיה נודדת לגלקסיה בודדת.

עכשיו, חשבתי לעצמי, אניצריכה לכתוב כדי להצדיק את קיומו או את קיומי. המחשבה כשלעצמה שיתקה אותי. הפחד מ"צריך", "להצדיק", "קיומי" הזדחל לו במעלה עמוד השדרה שלי (תרתי משמע) בואכה תאי המוח.

"בשביל מה לך בלוג?", זעקו התאים אפורים-אדמדמים?! "כולם כותבים כבר!", המשיכו האותות החשמליים, "מה חשבת לעצמך, שתמציאי את הגלגל?"!

"לא", עניתי בענווה, "אני רוצה לתקשר".

אז הנה אני קופצת לבריכת התקשורת הגדולה מכולן.

חדשות הם לפעמים געגועים לארץ אחרת. אני מביטה במראות, שומעת את הקולות ונבוכה בשביל מדינתי. חדשות היום הם לא לבעלי לב חלש. הם מעכירי שלווה.

450 מחבלים (חלקם עם דם על הידיים) מורה לנו החמאס לשחרר. גם פתיחת המעברים הוא תנאי לשחרורו של גלעד שליט. בינתיים במנהרות תעשיית מעבר ענפה של חומרי לחימה וזה עוד בזמן מיתון. מי היה זה שאמר "עוד ניצחון כזה ואבדנו".

נו, אז סידרנו להם קצת את הנדל"ן מחדש, עיצבנו להם ארכיטקטונית את הרצועה. מיהו שר הביטחון, רם כרמי?!

אז מה היה לנו כאן: כל שנתיים ממשלה, כל שנתיים מלחמה ורשת כבישים ומחלפים מסועפת ומסובכת. למה אני כורכת אותם יחד? - כי המחלפים בנויים כמדינה. רודפים אחרי זנבנו. אם אני לא מרוכזת ריכוז מלא במחלף שלפניי, אני מוצאת את עצמי פונה שמאלה כשאני צריכה ימינה ולהפך. כי הם בנויים מוזר כמעט כולם - כשצריך לפנות ימינה, צריך לפנות שמאלה. אתה הבנת את זה, ברוך? אלמנטרי, ווטסון.

זו לא ממשלת ימין צרה או שמאל צרה (איפה השמאל, אגב, עוד פעם עליתי בנתיב הלא נכון) זו מדינה צרה. מדינה לא שפויה. במילון מוגדרת אי שפיות כעשיית אותו דבר בציפייה לתוצאה שונה.

האמת היחידה שניבטה אלי אתמול מעל מסך הטלוויזיה, בתוך בליל הדעות, מחשבות, רעיונות, הצעות הייתה זו: "אם זה היה בני, הייתי מוותר גם על הוד השרון, גבעתיים ורמת גן"!