הרוח העיפה את עציץ הגרניום מאדן החלון שלי הלילה, וזה אחרי שהשיבה חלפה עם הרוח כבר בשבוע שעבר. דווקא המרווה מחזיקה מעמד,,, לפחות בינתיים. אחרי ה"כובד " של הפוסטים האחרונים, התחשק לי לשתף אתכם במוזיקה, מין "אתנחתא מוזיקלית" כמו שאומרים בקול ישראל בהטעמה הראויה. את השיר הזה, בביצוע של ג'יי הוקינס, שמעתי לראשונה בסרט "זרים" של ג'ים ג'רמוש לפני המון שנים, לא זוכרת כבר כמה, או עם מי הייתי. (אגב, סרט נפלא בשחור לבן, ובהשתתפות טום וווייטס.) נדמה לי שזה היה שם, אני לא ממש בטוחה, אבל אני זוכרת שנדבקתי לכסא, ואת התדהמה שלי: שיר ענק, עיבוד נפלא וביצוע מדהים. הרגשתי שעוד רגע הוא יוצא מהמסך ( למרות שלא רואים אותו, "רק" שומעים) , ומתנפל עלי. והיה בתחושה הזו משהו מאוד מענג ומצמרר...
זה שיר רוק קלאסי, וכמובן שיש ביצועים אחרים נהדרים, של נינה סימון למשל, אבל הביצוע שלו פשוט חד פעמי. הוא לא שר, הוא נוהם, זעקות ונהמות, ואי אפשר לא להאמין לו... גם לא כדאי, אם חושבים על זה לרגע... תבלו, שבת שלום.
נ.ב. מאוחר: לא יכולה להתאפק. לא רק שהמרוה היקרה שרדה, היא אפילו פורחת לה בסגול מקסים ואביבי, נכון להיום:1/4/9.
|