אנחנו המהפנטים הטובים ביותר של עצמנו, אומר דואונז. כל פעם שאנחנו רוצים להימנע מלחוש את כאב המשבר אנחנו משתמשים בסוג של טרנס, שמשמעותו, צמצום מרחב המודעות שלנו. טרנס יכול לקבל פנים שונות, כמו אכילת ממתקים, נקיון הבית (הלואי עליי), או סתם אמירה חוזרת ונשנת: "הכל יהיה בסדר בסופו של דבר", "שום דבר לא נורא כל כך" ועוד. במקורו לטרנס אפקט חיובי, הוא מאפשר לנו לחיות במצבים בהם מודעות מלאה היתה כואבת מדי או מעייפת מדי. הבעיה עם טרנס היא שהוא "מאלחש" לא רק את הכאב, אלא גם את התענוג ובסופו של דבר אנחנו נהיים קהים לרגשות. לכן, כאשר אנחנו חיים עם משבר לא פתור ומשתמשים בטרנס באופן תמידי כדי לאלחש את הכאב אנחנו מפסיקים להרגיש גם הנאה. יותר מכך, הטרנס משתמש בכל הזמן והאנרגיה שיש לנו ולא נשארת לנו אנרגיה להתעניין בדברים אחרים.

כל זה כל כך נכון לגבי, אין לי אנרגיות להתעניין בכלום. הלך הרוח שלי מעוצב רוב הזמן על ידי המשפטים: "שום דבר לא משנה. בין כה וכה כולנו נמות. צריך רק להעביר איכשהו את הזמן עד המוות. מה חשובה הצלחה? לחיים אין משמעות". לא פלא שאחרי משפטים כאלו שום דבר באמת לא מעניין אותי ואין לי אנרגיה מספיקה כדי להתאמץ בשביל משהו. בפועל, הטרנס שלי בא לידי ביטוי בישיבה (חצי שכיבה) שעות ליד המחשב והזנחה של המון דברים אחרים.

כל עוד חיים תחת טרנס, אומר דאונז, לא ניתן לפתור את המשבר. לשם כך יש לשבור את הטרנס. לעתים העולם ישבור בשבילנו את הטרנס כשהוא יציב אותנו באמצע אירוע טראומטי. אז, כפי שכבר ציינתי בפוסט קודם, המשבר הופך למשבר בוער. אבל, טוען דאונז, לא צריך להמתין לטראומה כדי לשבור את הטרנס צריך פשוט להפסיק לחזור על הדברים שאנחנו עושים שוב ושוב. 

כאן דאונז מתחיל לעצבן אותי. הרי זו המטרה של הספר, אז איך פתאום הוא הופך את זה לאמצעי? זה קצת טאוטולוגי לומר שכדי לא לחזור כל הזמן על אותם המצבים צריך להפסיק לחזור על אותם המצבים, לא? אנסה לתת לו בכל זאת קרדיט: ייתכן שהוא מתכוון לדברים מסדר שונה. כאשר הוא מדבר על המטרה הוא מדבר על מעגלי חיים גדולים יותר, ואילו כאשר הוא מדבר על האמצעי הוא מדבר על פעילויות יומיומיות. הדוגמאות שלו מאששות את האפשרות הזו.

כאשר נפסיק לעשות שוב ושוב את אותם דברים, נרגיש בהתחלה, אומר דאונז, מבוהלים מאוד ואחר כך משועממים (השעמום עצמו, הוא טוען, הוא סוג של טרנס – בהחלט טרנס שאני משתמשת בו גם כן). אם בכל זאת נתמיד בזה לא תהיה לנו ברירה אלא לבחון את חיינו, אומר דאונז. ואולם, לי יש הרגשה שגם הבחינה החוזרת ונשנית של החיים שלי, משמשת אותי כסוג מסוים של טרנס. דאונז מזהיר שכאשר נבחן את חיינו הדבר הראשון שנתקל בו הוא המשבר הלא פתור וייתכן מאוד שזה יכניס אותנו לדכדוך עמוק, דבר שיגרום לנו לחפש טרנס חלופי אבל אם נתעקש ונשאר קשובים למציאות נפתור, בסופו של דבר, את המשבר. כאן שוב עולה לי שאלה: האם ייתכן שעצם השהייה עם הדכדוך גם היא סוג של טרנס? אני מתחילה להבין למה, למרות שדאונז מתאר בדיוק רב את מצבי, לא הצלחתי בזמנו להיעזר בו.