פוסטים אחרונים
- מדינה בחיסון 19/8/13
- לגדול 11/8/13
- מילים מילים...יותר טובות מכל דבר אחר 4/8/13
- ילדי הכאב - בעקות סופר נני, .12.8.2012 13/8/12
- פיצה. השילוש הקדוש. טעימטורף!!!!!!!!!!!! 4/7/12
- ציצים? חסל...הגיע זמן התמ"ל! 25/6/12
ארכיון
החיבוק שלא צריך לבקש
כן, כבר שלושה חודשים עברו. שלושה חודשים מאז שאבא מת. הגעגוע מציף, הכאב לא מפסיק, הבכי המזורגג הזה לא נגמר. בכל לילה, בכל רגע שבו מזכירים לי אותו, עולות בי דמעות ואני לא מבינה את זה. עם כל הכאב העצום שהוא גרם לי בחיים, אני מתגעגעת לשמוע את הקול שלו. מתגעגעת לספר לו מה מציק לי. את זה הוא אהב לשמוע. את מה שמציק לי. אבל בפעמים האחרונות ששוחחנו הוא תמיד היה שואל לגבי הברכות שאני כותבת." נו שרון, יש הזמנות?". תמיד הייתי עונה שיש, כי תמיד יש והוא היה מתענג על זה. "נו, סופסוף את עושה כסף מהכתיבה שלך. תמיד את מתנדבת לעזור לכל העולם. הגיע זמן שתרוויחי מזה." אהבתי את זה. אהבתי שהוא אוהב את זה. זה היה חשוב לי. שלושה חודשים שאני מתגעגעת לשמוע ממנו את השאלה הרוטינית הזו, שתשובתה הייתה תמיד ידועה מראש. אבל זה כבר לעולם לא יקרה. לא ממנו בכל אופן. שלושה חודשים. 90 ימים. 34 וחצי שנים חולפות מול עיניי יום-יום. בתוך לבד גדול. תהומי. חברות באו ללווייה. היו שם בשבילי. שבועיים אחרי שנגמרה השבעה רובן לא דרכו בדירה שלי. אף אחת לא הבינה באמת מה אני עוברת, אבל כולן ידעו את הסיפור שלי איתו. את הכל. רק אחת, החברה הכי טובה שלי. אחת. יקרה ואהובה. היא הייתה שם. גם בטלפון. שלוש פעמים ביום, לדאוג לי, לשמוע אותי, להקשיב לי. תודה יקרה שלי. חברה אחרת, צלצלה כל כמה ימים, הגיעה אחרי שלושה שבועות, הביאה לי מכתב מרגש ומתנה ענוגה. אהבתי אותה, גם לפני זה. אבל הייתי צריכה אותה ברגעים של אחרי השבעה. זה היה ברור. זה היה שקוף. זה היה מוות של אבא.חברה אחרת הגיעה יומיים אחריה. בקשה סליחה שלא הייתה שם בשבילי. סלחתי. סולחת. חברה אחת צלצלה כל יום. היה לה קשה לראות אותי ככה. הגיעה אחרי כמה ימים. לכל אחד יש את הסרטים שלו בחיים, את ההתמודדויות שלו עם עצמו. זה ברור לי. זה שקוף. אבל-זה היה המוות של אבא שלי, ובמקום האבל הזה, לא רואים כלום. רק כאב ענק. בועה שחורה של חיים. בועה שקופה של מוות. חברה אחרת ניתקה כל קשר. לא הראתה את פרצופה מאותו יום בו מלמלתי לה בהלם שאבא שלי מת. אני אוהבת אותה. אוהבת אותה על שהיא כבר לא שם. שקרים-עדיף שייעלמו מחיי. לתמיד. חברות אחרות אמרו לי שקשה לה להתמודד עם זה. ברור. זה מוות. זה קשה. זה שקוף. אבל זה המוות של אבא שלי. שלי. כבר לא. אבל תמיד כן. חברים אחרים הגיעו אחר-כך. ציפיתי למשהו אחר. אולי הייתי צריכה משהו אחר. כל אחד ותפקידו כאן בעולם. ואתה, שהיית איתי בחודשים האחרונים, היית שם יום אחרי שחזרתי מהשבעה. חיבקת שעות, ליטפת את העצב, הענקת בחומך חיוך על פניי. הראשון מאותו יום מוות. נסעת לך, המשכת בחייך כי אני רציתי. זה לא בשבילי. שנינו יחד. אבל תמיד הלב שם. ליבי איתך וליבך איתי, אנחנו יודעים את זה. תמיד נהיה שם לתמוך, גם בלי הזוגיות הבלתי נכונה שלנו. ואת, חברה יקרה, עד עכשיו את בשבילי, עם הכאב של חייך, מעניקה לי את החום אותו אני צריכה. מבינה, מקשיבה. חברה. הרבה אכזבה יש בי. הרבה כאב שעלה בשלושת החודשים האחרונים. המון געגועים לאבא. לקול שלו בעיקר. אכזבה מחברים שלא היו שם באמת בימים הכי לבדיים שלי, בדירה שלי. כשאתה בימי השבעה, עם כולם, אז הכל מעורפל. אבל בחזרה לפינה שלך, הכל קורה באמת. אולי היה להן קשה להבין את זה, אולי הן חשבו שאני רוצה להיות לבד, אולי חיכו לסימן ואות ממני שאגיד שאני צריכה אותן. לא יודעת. אבל כשאתה חווה מוות של הורה, אתה שם. מת מבפנים, כואב ללא הפסקה וזקוק לחיבוק הזה.
החיבוק שאתה לא צריך לבקש.
|
פרופיל
מילים מדברות
תגובות (31)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
עדנה את משווווו.
תודה על כל מילה יקירתי.
תודה על הרגישות שאת מקרינה במילותייך.
מדהימה.
רק חיבוק.
חיבוק גדול והרבה מחשבות קטנות עליך, על כמה שאת מיוחדת.
מחשבות קטנות כמו נשימות, כי את נשמה כזאת,
שרוצים לחבק.
(ניסיתי 'לצייר' לב מכוכבים, אבל יצא גרוע והכוכבים שלי בהשהייה,
כנראה, כי נמסרו קודם לכן לאחיך..לא נורא, הכל נשאר במשפחה).
יש לי חברה טובה
ספר טוב(שאותו כותבת)
קופסה מלאת תה.
נותר חתול או כלב.
תודה מותק
צר לי בשבילך.
אני מקווה שהזכרונות מאביך יומרו במהרה לנרות המאירים את דרכך.
ולגבי החברות - "כל מה שאדם צריך הוא חבר טוב או שניים, ספר טוב, כלב או חתול וקופסה מלאה תה טוב כדי לצלוח את משברי החיים" (ציטוט חופשי משלושה בסירה אחת).
תודה נשמה.
ממשיכה.
את מרגשת, מצמררת - כרגיל.
אני מבין אותך מאד.
יש לי פחות חברים מאשר לך אבל היה אחד שהיה לי חשוב שהוא יבוא לשבעה והוא באמת בא.
האחרים - קיוויתי לטלפון בלבד. קיבלתי את הטלפון הזה.
משם - המשכתי לדרכי.
תמשיכי לדרכך. אני בטוח שאת פוסעת במקומות הטבעיים לך ועם החברות הנכונות.
תודה דרור היקר.
שולחת גם לך חזרה.
המילים האלה הן מתנה.
תודה דנדי מקסימה אחת.
את מיוחדת.
חיבוק אמיתי מאדם רגיש כמוך הוא מתנה.
מקבלת בהערכה רבה.
תודה יקירה.
איך אני אוהבת אותך.
קשה להסביר במילים.
תודה ממי.
שולחת לך חיבוק וירטואלי, כי זה מה שאפשר ברגע זה,
הלוואי והיה אפשר להקל ולו במעט
ריגשת אותי עד דמעות.
וכל מה שאני יכולה להציע הוא חיבוק וירטואלי ואוזן קשבת ואולי אף חיבוק אמיתי ביום מן הימים.
שרון היה מרגש מאוד לקרוא את מה שכתבת....מבין את כאבך.אין מה לעשות-במקרים כאלה כשאת באמת צריכה תמיכה,חיבוק,עידוד-(ב"מאני טיים אני קורא לזה)-ברגעים כאלה נמדדים החברים האמיתיים שלך.עכשיו את יודעת טוב מאוד מי באמת חבר קרוב ומי לא.רק חבל...שאנחנו צריכים שימות לנו אבא בשביל להבין את זה...עצוב.תמשיכי בכתיבה המדהימה שלך,היצירתית והמרגשת כל כך עד דמעות,האמיתית כל כך שבאה ישר מתוך הלב.אל תפסיקי לעולם.ממני דורון
יודעת כל- כך ואוהבת אותך מאוד.
צמררת אותי.
כל מילה.
תודה מקסימה.
תמיד שם בשבילך.
אוהבת
עמית
ואתה, שהיית איתי בחודשים האחרונים, היית שם יום אחרי שחזרתי מהשבעה. חיבקת שעות, ליטפת את העצב, הענקת בחומך חיוך על פניי. הראשון מאותו יום מוות.
כשחזרתי מהשבעה של אימי ,המומה ,האיש שלי חיכה לי בכניסה לביתי.
זר ורדים לבן עבורי
זר ורדים כתום עבורה כי אהבה כתום
ואת החיבוק העוטף שלו
על הפוטון ,כשקרני השמש מציצים אט אט מהתריס
לעולם לא אשכח.
רק אז הדמעות זלגו .
שעות.
והוא לא עזב אותי לרגע.
החברות שעזבו.
החברים שלא באו.
המשפחה שלא ידעה להתמודד
והוא האיש שלי
מהזוגיות הלא נכונה אף פעם של שנינו
נתן לי את המקום לדמוע.
וזו זכות גדולה.
שבכאב הזה יה מישהוא אחד שיכול לעטוף לנו את הלב.
באותו רגע ולהשאיר את הזיכרון של החיבוק הזה.
כול מילה שכתבת כה מוכרת.
הלוואי ולא היתה...
החיבוק הכי נעים ויקר שיש.
הבנת אותי. זה כמו חיבוק.
תודה.
אוהבת אותך.
שתי מילים שיש בהן הזדהות גדולה,רצון לפרגן ואהבת הביפנוכו שלך.
תודה נשמה.
נינה היקרה, תודה.
אני בטוחה שהם אוהבים אותי, אין סיבה שלא, אבל הייתי זקוקה למשהו הזה בזמן ספיציפי גם כי אני גרה רחוק ממשפחתי. (הם בצפון) וציפיתי. כן. ציפיתי לקרבה מסויימת בזמן מסויים. מאוד מסויים.
ורק זיכרי שחברים אמיתיים נמדדים לא רק ברגעי שמחה. ממש לא. אלא גם ברגעים קשים.
כי אלה החיים יקירה. שמחה המאזנת עצב. עצב המאזן שמחה.
שוב, תודה על תגובה מהלב.
שרונה,
אנשים מטבעם אינם אוהבים להיות במקומות שיש עצב, במיוחד כאשר העצב הזה הוא לא שלהם.
חברים לרוב הם אנשים שאמורים להיות לך לרקע בחיים, להנעים לך את הזמן, לעשות טוב יותר כשכבר טוב, וכך גם את להם.
כשאני הייתי במצב דומה לשלך, חברים לא היו שם בשבילי, גם כשהם היו פיזית הם לא באמת היו.. התאכזבתי, כאבתי, כעסתי. בנקודה מסוימת הבנתי שאילו הייתי מצפה לפחות הכאב היה קטן יותר.
היום אני תופסת את זה אחרת, יש לי חברים טובים, אני אוהבת אותם והם אותי, איני מצפה מהם למאום וכך גם לעולם לא מתאכזבת.
גם חברייך שלך אוהבים אותך מאוד, היי בטוחה בזאת גם אם עכשיו נדמה שלא מספיק.
שולחת לך את תנחומיי,
היי חזקה
נינה
עצוב לי שעצוב לך
כואב לי שלא כולם תמיד יכולים להיות שם
וגם מי שכן, לא תמיד יכול לעודד
ואולי בכלל זה ככה
כי אין נחמה לאובדן של אבא
מותק,
הפצע עוד מדמם ויידמם
תני לעצמך זמן להתאבל, להתרגל
ובינתיים הוציאי בכתיבה את כאבך
ואני מבטיחה לקרוא ולחבק לקרוא ולחבק
אוהבת
"החיבוק שאתה לא צריך לבקש"
החיבוק הכי נעים ויקר שיש.
הכאב הוא אדיר. וההתנהלות של האחרים מול אדם אבל לא תמיד פשוטה. לא תמיד ברורה. מעבר לשבעה שעוטפת מתחילה ההתמודדות.
שוב קיווצ'צת ונגעת....מאחלת לך שתמצאי עוד ועוד מאותו חיבוק וגם אחרים.
האהבה היא הדדית מבחינתי.
אבל משהו קורה שם, כשאתה עטור כאב של מוות.
הצורך של מה שכתבתי במשפט האחרון.
זה עיוורון מסויים שבו אתה נמצא, ומחפש מגע של אדם שיחזיר אותך לחיים. בייחוד אלה שאתה מאוד אוהב.
תודה מקסימה. קבלתי.
איכשהו הפוסט הזה הצליח לגמד דברים אחרים.
תמיכה מחברים היא לא תמיד מובנת מאליה, אני יודעת שזה קשה אבל לא כולם יודעים להתמודד.
זה לא אומר שאוהבים אותך פחות, זה לא אומר שלא מרגישים את כאבך, זה אומר שאין את הכלים, מבחינה רגשית, לתמוך. לא שאין את הרצון.
חיבוק וירטואלי ממני גם.
את אישה-מלאך.
בטח שכן.
קבלתי. תודה.
צימררת אותי.
קבלי חיבוק וירטואלי..