כן, כבר שלושה חודשים עברו. שלושה חודשים מאז שאבא מת.

הגעגוע מציף, הכאב לא מפסיק, הבכי המזורגג הזה לא נגמר. בכל לילה, בכל רגע שבו מזכירים לי אותו, עולות בי דמעות ואני לא מבינה את זה. עם כל הכאב העצום שהוא גרם לי בחיים, אני מתגעגעת לשמוע את הקול שלו. מתגעגעת לספר לו מה מציק לי. את זה הוא אהב לשמוע. את מה שמציק לי. אבל בפעמים האחרונות ששוחחנו הוא תמיד היה שואל לגבי הברכות שאני כותבת." נו שרון, יש הזמנות?". תמיד הייתי עונה שיש, כי תמיד יש והוא היה מתענג על זה. "נו, סופסוף את עושה כסף מהכתיבה שלך. תמיד את מתנדבת לעזור לכל העולם. הגיע זמן שתרוויחי מזה." אהבתי את זה. אהבתי שהוא אוהב את זה. זה היה חשוב לי.

שלושה חודשים שאני מתגעגעת לשמוע ממנו את השאלה הרוטינית הזו, שתשובתה הייתה תמיד ידועה מראש. אבל זה כבר לעולם לא יקרה. לא ממנו בכל אופן.

שלושה חודשים. 90 ימים. 34 וחצי שנים חולפות מול עיניי יום-יום. בתוך לבד גדול. תהומי.

חברות באו ללווייה. היו שם בשבילי. שבועיים אחרי שנגמרה השבעה רובן לא דרכו בדירה שלי. אף אחת לא הבינה באמת מה אני עוברת, אבל כולן ידעו את הסיפור שלי איתו. את הכל.

רק אחת, החברה הכי טובה שלי. אחת. יקרה ואהובה. היא הייתה שם. גם בטלפון. שלוש פעמים ביום, לדאוג לי, לשמוע אותי, להקשיב לי. תודה יקרה שלי.

חברה אחרת הגיעה יומיים אחריה. בקשה סליחה שלא הייתה שם בשבילי. סלחתי. סולחת.

חברה אחת צלצלה כל יום. היה לה קשה לראות אותי ככה. הגיעה אחרי כמה ימים.

לכל אחד יש את הסרטים שלו בחיים, את ההתמודדויות שלו עם עצמו. זה ברור לי. זה שקוף. אבל-זה היה המוות של אבא שלי, ובמקום האבל הזה, לא רואים כלום. רק כאב ענק. בועה שחורה של חיים. בועה שקופה של מוות.

חברה אחרת ניתקה כל קשר. לא הראתה את פרצופה מאותו יום בו מלמלתי לה בהלם שאבא שלי מת. אני אוהבת אותה. אוהבת אותה על שהיא כבר לא שם. שקרים-עדיף שייעלמו מחיי. לתמיד.

חברות אחרות אמרו לי שקשה לה להתמודד עם זה. ברור. זה מוות. זה קשה. זה שקוף. אבל זה המוות של אבא שלי. שלי. כבר לא. אבל תמיד כן.

חברים אחרים הגיעו אחר-כך. ציפיתי למשהו אחר. אולי הייתי צריכה משהו אחר. כל אחד ותפקידו כאן בעולם.

ואתה, שהיית איתי בחודשים האחרונים, היית שם יום אחרי שחזרתי מהשבעה. חיבקת שעות, ליטפת את העצב, הענקת בחומך חיוך על פניי. הראשון מאותו יום מוות.

נסעת לך, המשכת בחייך כי אני רציתי. זה לא בשבילי. שנינו יחד. אבל תמיד הלב  שם. ליבי איתך וליבך איתי, אנחנו יודעים את זה. תמיד נהיה שם לתמוך, גם בלי הזוגיות הבלתי נכונה שלנו.

ואת, חברה יקרה, עד עכשיו את בשבילי, עם הכאב של חייך, מעניקה לי את החום אותו אני צריכה. מבינה, מקשיבה. חברה.

הרבה אכזבה יש בי. הרבה כאב שעלה בשלושת החודשים האחרונים. המון געגועים לאבא. לקול שלו בעיקר. אכזבה מחברים שלא היו שם באמת בימים הכי לבדיים שלי, בדירה שלי. כשאתה בימי השבעה, עם כולם, אז הכל מעורפל. אבל בחזרה לפינה שלך, הכל קורה באמת.

אולי היה להן קשה להבין את זה, אולי הן חשבו שאני רוצה להיות לבד, אולי חיכו לסימן ואות ממני שאגיד שאני צריכה אותן. לא יודעת. אבל כשאתה חווה מוות של הורה, אתה שם. מת מבפנים, כואב ללא הפסקה וזקוק לחיבוק הזה.

החיבוק שאתה לא צריך לבקש.