17/2 יום ג' (ראשון)

טיסה 35 דקות לעמאן, המתנה מתונה, המשך בנגקוק. מניח ישבניי ליד ד"ר מ. א., פנימאי טרום פרישה. מאלה שהסיטו את התפלגות ההצבעה הפוליטית ימינה- מצביע מסורתית מרץ, שהפעם 'התיישר' ונתן לליבני. איכותי בקצה; עוסק בהקמת מוסדות הוראת רפואה בעולם השלישי, בלאוס וקמבודיה, לימד אותי היסטוריה, הרחיב על מוסיקה קלסית. תחילתה של ידידות נפלאה. וסיומה. היה נחמד עד ששנינו יורטנו על ידי גלולות השינה המקצוענית שלו והחובבנית (אולי הפלצבו) שלי. התעוררות טרם נחיתה. פרידה, ארבע שעות המתנה, אכילה וכתיבה, המראה לסאיגון.

נחיתה בוייטנאם.

ליד דלפק הויזה מסתופף עם כתריסר זרים לתשלום 25 $ לכניסה. בדלפק משטרת הגבולות - מאכזב, ציפיתי לראות איזה אולם מעאפן וראיתי מצוחצח ומתפקד יותר מאשר בJFK - חובר לבריטית ורדרדה שאף פניה מועדות לרובע המוצ'ילרים.

מציע לה שתי הצעות שאינה יכולה לסרב להן:

1. לקחת מונית משותפת, ו-
2. אני על המו"מ.

כצפוי, לא מסרבת.

שואלים את שוטר הגבול איך מבטאים את שם מחוז חפצנו. הלץ הלז מסתלבט עלינו עם אקרובטיקה של הלשון בפרכוסי הגייה. הבריטית מתאמנת, אני צוחק, גם הוא, וממשיך עם הסחבקיאדה: שואל אותו כמה מונית אמורה לעלות לשם. על הדרך פונה לאנגליה ושואל אותה במבטא עאלק בריטי- "did you pack your luggage?". היא לא מבינה מה אני רוצה מחייה, ואיך תדע? היא לא היתה איתנו ב-2002, מכבי חיפה קורעת את מנצ'סטר יונייטד בקפריסין 3:0 כש-אור שאל בטרמינל את השאלה, ואני שואל, "תגיד, תגיד, איך נגמר?"

מעמד משטרת גבולות הוא תמיד בארשת דרמטית חמורת סבר. הפיקסציה הזו נשברה לי כשדבוש חבוש מצנפת ומכנסיים קצרים שיגע את כל שורת הפינגווינים ירקרקי המדים בכניסה לקניה.

שוטר הגבול בסאיגון, כמו נתניהו, עונה כשארשת פניו מסגירה שהוא הולך לשחרר את התשובה הלא טבעית, האמיתית, הנכונה, אלא זו המשרתת את העניין המסויים שהוא עומד מולו כעת, שלא לומר ה'שקרית': "15$" עונה.

הבריטית מזדעקת, בספר שלה כתוב לא יותר מ- 5$. יעני, לא רק מסתלבט גם מתעאווז.

לאחר התלבטות קצרה, האם לבקש את אחראי המשמרת, או להסתפק במכתב תלונה לרשויות, פניתי לאפיק התודעתי. שלי. מכיוון שזה לא היה המקום לשתף אותו בגרסתי על חנאניות-קשה-ככל-שתהא-מאבדת-מעומקה-כשהיא-מודעת-לעצמה, מציין לעצמי אמת בסיסית. ולא אחת, אלא 2: בניגוד לו

1. אני הולך ליהנות מוייטנאם, וגם
2. לצאת ממנה.

נפרד ממנו באיחולי have a happy staying.

אוספים את מזוודתה ומוצ'ילתי, מחליף 10$ ל-דונג וייטנאמי, 17,000 ל- 1$, רואה משרדי מוניות, סוגר על 8$, לשנינו, צ'יק צ'ק צ'וק נכנסים למונית.

הבריטית פורסת את קורות חייה, כולל בעלה שהליכי פרידה, שנאתה למוסלמים וחשיבות השפה הגבוהה בחינוך ומעשי ילדיה.

הזמזום שלה משמש כרעש רקע לקטנועים. אני נגנב מהתופעה: בנגקוק (היתה) טוקטוקים? וייטנאם קטנועים! נחילי קטנועים, שלא היה דבר כזה. אין דבר כזה.

מגיע למלון שלה, נפרד ממנה בחביבות נחושה והולך לסבב אכסניות משלי. בהוסטל הראשון משאיר את המוצ'ילה, תופר איזה עשרה ב-100 מטר, לומד מה אפשר לקבל בין 12 ל- 20$, מתביית על אחד ב- 17$.

זורק את המוצ'ילה בחדר, השעה 8 וחצי. יורד לסיבוב. גרסה מתונה של קאוסאן רואד של בנגקוק. פחות מהודר, לא פחות נחמד. מלא זרים.

את הקטע של הקטנוע הזכרתי? נחשפתי למשהו חדש: בחריקת בלמים נעצר לידי וייטנאמי שזוגתו, כלומר זונתו, ואם לא להיות בוטה - מרכולתו, ספונה לראווה במושב האחורי. אני לא מעכל את הפנומנה המולטי דיסציפלינארית, את התופעה הרב רבדית, וב- 78 סנטימטר המפרידים בין הקטנוע לביני, באבחת בלם, נדחקת הקונקורנציה. אותה קונצפציה: פרוצה מקוטנעת.

אני נדלק, מתחיל לחקור, מתפעל מהדוקטרינה: הלאה הפסיביות הטריטוריאלית, הרף הריאקטיביות! נרוץ, נרדוף, נשיגה! קונצפט. נכנס למו"מ: מוסיף 10$ על ה-30 שסר-סור-מן מבקשים. שני המתחרים לא מבינים, בקורס ההדרכה המקצועית שעברו, נאמר להם שגברים לבנים מזדקנים מבקשים מחיר יותר נמוך, לא מתעקשים על יותר גבוה. אני מצדיק את מוכנותי למחיר הגבוה בכך שעושים את זה על הקטנוע. ממליץ להם לחזור למדריך ולעדכן אותו שמעל גיל מסויים גם ההלצות מתעבשות. מתפתח דיאלוג, שסופו הוא תובנתם ללכת ליירט לקוח אחר. אח"כ התחרטתי שלא הפניתי אותם לקבוצה המתעבה בפייסבוק, 'אנשים סבירים, שאני מגרה להם את הפאסיב אגרסיב הרוטט שלהם'.

דופק מנה וייטנאמית שסותמת לי את החור בין שן 18 ל- 19, מקנח בדחיסה, פיצה שמנונית והולך לישון.