הסיפור הזה, מה שמדהים בו שהוא קורה מדי פעם לאנשים. דייטים הזויים בשדות תעופה. בוודאות, אני לא היחיד שזה קרה לו, אבל זה לא מוריד מהטמטום שלי. 

זה קרה בסתיו של השנה שעברה, כמו בשיר.

יצאתי לאולם הנוסעים הנכנסים. עגלה, שני תיקי ענק מלאים ציוד גלישה ושאר מיני טובין, שישים קילו של ציוד.

יום אפור בחוץ.

הנה, אני רואה אותה, עומדת, שמחה, קבלת פנים, חיבוק. ואני כבר מת להיות בבית. לוקחת את העגלה.

בוא נשב, נשתה קפה. היא ואני ועגלת הענק. 

חזרתי מחתונה של אחיין בארה"ב. הייתי שם עם החמולה שלי. שבוע של קניות, של אריזות של מלא ציוד גלישה וקניות (כמה שאני אוהב לעשות קניות - שם). שבוע של אהבה גדולה של משפחה קרובה. משפחה שנטשה אותי כאן לבד, אבל זה כבר סיפור אחר (סיפור של פרידות מגיל צעיר שלא חישלו אותי בכלל...). 

שותים, אני מסתכל עליה, לא מתחבר בכלל. מה אני עושה כאן? 

זה התחיל כמה ימים קודם. פנייה, קליק של עניין ספורטיבי משותף, ריצות, טריאתלונים וכאלה. קצת קשקושים ופתאום עבר לסימוסים ולשיחת טלפון. אני שם והיא כאן. היה לי מצב רוח מוזר בנסיעה הזו, האפור שם, בצירוף עלי השלכת (התמונות של פילדלפיה) עשו לי משהו.

 הבחורה מתלהבת, אני ברגע של טמטום אומר לה, אולי תבואי לקבל אותי בשדה תעופה? יאללה, נעשה דייט ברגע שאני חוזר.

 וחוזר להווה הזה שאני איתה. 

אנחנו קמים, היא, אני ועגלת הענק. מה אני עושה כאן? רצוץ, מת להיות בבית, לפזר את כל הטובין שהבאתי. וכאן מתחיל הקטע ההזוי לגמרי. מחפשים את הקופות האלה של החנייה הארוכה. אין. הולך עם העגלה, היא לא עוברת בין העמודים, מרגיש מפגר לגמרי. מוריד את הכל, מעביר, מעלה. רבאק, מה אני עושה איתה? זאת אומרת, לא עם העגלה.

 אני מת להיות בבית, היא רוצה לבוא איתי.... 

נגמרה ההזייה בשדה, תסעי אחרי.

סוף סוף באוטו, כל המלא ציוד הזה בפנים.

אני בדרך הביתה. אבל רגע, אני עם הזנב הזה, שארית של השטויות שלי.

אני מתקשר אליה, תעצרי רגע בצד

.