כמידי בוקר, בשעה 7:00 כבר הייתי בתחנה, ממתינה לאוטובוס הראשון שיוביל אותי לעבודה.

שלא כמידי בוקר, הוא איחר, ואיחר, ואיחר. עברו 20 דקות ואין אוטובוס בשטח. לצערי, אין ממקום מגורי אוטובוס נוסף שנוסע לכוון שאותו אני צריכה. אז חיכיתי, כמו שאר האנשים שהלכו ונערמו בתחנה, בורחים מפני הקור והגשם ומצטופפים תחת קורת הגג עשוית הפלסטיק, תרומת חברת אגד.

כשהרגשתי שאני עומדת להתרגז, תפסתי את עצמי ואמרתי: "אני לא אתן לזה להרוס לי את היום"!

בשביל כל אחד זה אולי משפט נורמלי, בשבילי לא. במיוחד לא בתקופת המשבר הלא פשוטה שאני עוברת עכשיו, כשאני לא רגועה, לא סבלנית ולא נסבלת, בעיקר לעצמי.

* * *

אני כרגע חיה בתקופה בה התחושה היא שאני עומדת בפני שוקת שבורה, שהקרקע רועדת מתחת לרגלי, והיא בוקעת אט אט, מלאת סדקים שמאיימים לקרוע אותה. אני מנסה להיאחז במשהו, כל דבר, כדי לשמור על שיווי משקל, כדי לא לאבד את המעט שעוד יש, כדי לא ליפול אל תהום לא ידועה, בלי משהו להיאחז בו...

שומרת על מה שיש. ומנסה ליצור משהו מעבר. לא רק לשרוד, אלא לחיות.

אחרי פרידה כואבת מאד, אחרי חיים שהתשנו לבלי הכר, כשאני מוצאת את עצמי שוב לבד בעולם גדול כל כך – זה הזמן שלי לעשות לעצמי.

כ – 3 חודשים עברו מאז הפרידה. מהרגע שהבית הגדל הפך להיות רק שלי, לבד בין 4 קירות, באמצע שום מקום, כשכל מה שמכריח אותי לקום בבוקר היא העבודה והעובדה שאני בוחרת לחיות – החלטתי שעד כאן. מרגע זה אני רוצה לחיות.

מגיע לי לחיות.

בלימודי הקאוצ'ינג שלי אמרה מישהי, שלא יתכן שמצב הרוח האישי שלה יהיה תלוי במזג האוויר הנשקף מהחלון. לא יתכן שאם היום הוא גשום וסוער ואני שונאת גשם – מיד יעכרו פני ואתחיל את היום על רגל שמאל (מה שמבטיח המשך הרבה יותר שמאלי...), ואם גשם עושה לי לרקוד – אז הופ, הבוקר יתחיל על רגל ימין.

למה לי להיות תלויה בגורמים חיצוניים?

היא בוחרת את מזג האוויר הפנימי שלה ויהי מה.

יצאתי מהשיעור בתחושה שכל העלות היקרה של הלימודים היתה שווה בשביל המשפט הזה ונשבעתי לבחור את מזג האוויר שלי.

מאז עבר שבוע ואני בוחרת, לא רק כל בוקר, אלא בכל רגע נתון. לא רק לפי מזג האוויר החיצוני, אלא גם לפי גורמים חיצוניים נוספים. בוס עצבני, עומס בעבודה שאני לא אוהבת, געגועים, פקקים...

אני

אחראית

על

איך

היום

שלי

יראה

!

זה לא קל. יש רגעים שבא לי לבכות, שבא לי להתפרק, שבא לי לקטר שוב ולענות על עוד "מה שלומך"? ב"חרא". זה הרי הכי קל, אבל אני רוצה לחיות! ולחיות טוב!

זה לא שיש לי סיבה יותר מידי טובה להיות אופטימית פתאום, אבל אחרי הייאוש שתקף אותי בשבועות האחרונים והתחושה שלא בא לי לחיות יותר – אני מחליטה שאם אני כבר חיה – אני אחיה את זה נכון.

אז עדיין התקוה לא נראית אבל הייאוש כבר לא מכרסם.

זה לא בא לבד. (עדיין) אין איזשהו כפתור שלחיצה עליו הופכת הכל לרוד, אבל הצעד הראשון הוא הבחירה שלי לראות את הדברים אחרת.

וקצת עזרה "מלמעלה".

אני אישה חרדית. לא חרדית כמו כולם. לא חרדית כמו שהחילונים חושבים שהם מכירים או החרדים יודעים שהם מכירים, אלא חרדית אחרת, כזו שבוחרת להיות חרדית בהגדרה הדתית אך לא החברתית. דווקא עכשיו, כשנוכחתי שוב לראות שאין אף אחד שיכול לעזור: חברים באים והולכים, ואלו שנשארים – עסוקים בחייהם שלהם, ובן/בת זוג שכבר איננו/ה, שאין אף אחד שיכול להיות שם בשבילי – גיליתי אותו, את זה שיושב למעלה ומשחק בכולנו. זה שיכול לשנות הכל אם רק נדע לבקש ממנו.

דווקא עכשיו קשה לי להאמין באלוקים, שהרי, "למה עזבתני?", איך זה זרקת אותי מכל הטוב והנעים? למה לי לסמוך עליך כשאני מרגישה שנטשת אותי?

אבל באין מישהו אחר להשעין עליו את הראש, אני חוזרת אליו. ומידי בוקר עוברת דרך אחד האדמור"ים שנקבר באמצע העיר (בזמן אחת המלחמות, כשלא ניתן היה לקבור בבית קברות מסודר) ומבקשת ממנו רק להיום להישאר שפויה, לא לבכות, לא להתגעגע, להאמין שלכל הרע הזה יש טוב שאני לא רואה, שאני באמצע בניה של פזל וכרגע רואה רק חלק אחד ולא את כל התמונה שלמה.

כל בוקר, ב 7:30, אני מתייצבת מול הקבר, בוכה ומתחננת להחזיק את עצמי מעל המים רק להיום. לא ליפול, להיאחז במה שיש. להאמין...

וכבר שבוע אני מצליחה לחזור ולנשום סדיר. עדיין לא טוב לי, אבל כבר לא רע לי כל כך.

אחרי שבוע של עבודה אני יכולה להחליט שלא לתת ל:

אוטובוס מאחר

מזג אוויר קר

וגשום

לאוטובוס צפוף

לפקקים נוראיים

ולאיחור לעבודה

להרוס לי את היום.

אני בוחרת שהיום הזה יהיה טוב במקסימום האפשרי.

שיהיה לכם יום נהדר עם מזג אויר פנימי חם.