יש לי תחביב. מין אוסף אוורירי כזה. אני אוסף מחוות תודה של נהגים.

כן, כן, הנפנוף הקטן הזה, היד המורמת, המבט הקצר שאומר: "תודה, גבר. שיחקת אותה שנתת לי להשתלב בקלות, בלי קרב".

כל נהג והמחווה שלו, אבל המכנה המשותף לכולם אחד הוא. הייתי אדיב כלפיהם, עשיתי משהו נחמד והם מעריכים את זה. לשניה, לרגע אחד, אנחנו חולקים איזו הבנה, איזה חיבור, חיבה, כמעט חברות.

זה האוסף הכי קל לאיסוף בעולם. אתמול הגעתי ל- 1000. בערך.

הרעיון פשוט - רק צריך לחפש.

יוצאים לכביש לא בשביל להילחם, לא בשביל לנצח. יוצאים נחושים להרחיב את האוסף:

נהג חביב יוצא מחניה, נהגת צעירה מנסה להשתלב מכביש סמוך, מונית חוצה מסלולים בשביל לרדת לאיילון. אתם מכירים את זה.

ראיתי מועמד מתאים? מבט קצר במראה, ניתוח זריז של הסיטואציה, ברקס, נשימה עמוקה והכי חשוב - חיוך והטייה קלה של הראש, כאומר: "סע, אח שלי. תתפנק. אני יודע שאתה מופתע. אולי אפילו בשוק. אבל הרגע, עכשיו, היום, לא תצטרך להילחם על המקום שלך. כן, אני ממהר. יש לי עוד המון להספיק, אבל אתה יותר חשוב. השקט שלך, הכיף שלך. החיים שלך. סע, נשמה, סע. אני עומד פה וחוסם עבורך את כל הלחוצים חסרי הסבלנות. אני פה בשבילך."

זה כל כך קל ופשוט ואם עושים את זה מספיק ברור, זה עובד כמו קסם.

אפשר לראות בעיניים את ההפתעה, את הכרת התודה. יש כאלה שאתה יודע שהמחווה תלווה אותם להמשך היום, תעשה להם טוב על הנשמה, אולי אפילו יספרו על זה בבית.

ואז זה מגיע: עוד אחד לאוסף. אוסף הנהגים המרוצים.

הרגע המכונן הזה, שבו אדם זר מסתכל לך בעיניים ומרים יד מהוססת באוויר, מודה לך.

גלינג.

אתה שומע את מחוות התודה שלו נופלת בעונג על ערימת המחוות שכבר אספת עד היום. איזה רעש נעים ומרגש. בתכל'ס לא עשית כלום. עמדת במקום, בלי תנועה ופתאום הכביש, המדינה, העולם, הפכו למקום טוב יותר עבור מישהו אחר.  

אני מת על האוסף שלי.

אין לי אלבום ואי אפשר להראות אותו לאנשים שבאים הביתה. אבל הוא נמצא איתי כל הזמן, הוא נוסע איתי, הוא מלווה אותי, הוא משמח אותי והוא הולך וגדל.

אני בטוח שיש עוד המון נהגים שאוספים מחוות תודה בכביש.

אבל אם עוד אין לכם אוסף כזה, תנסו. תחשבו על זה, תשקיעו בזה ובעיקר תחפשו את הרגעים האלה על הכביש. תהיו שם בשביל מישהו אחר.

זה עושה טוב בלב.

זה עושה טוב לעור הפנים.