דאונז מאמין שיש לחיינו כיוון נכון ושתפקידם של משברים לכוון אותנו לעבר הכיוון הלז. זה לא שאנחנו אמורים לעשות משהו בעקבות המשבר, אלא להיפך להפסיק לעשות ופשוט להתבונן. בהתחלה נתקל רק בבלבול, וזה בדיוק הסימן שעלינו להשען אחורה בכורסא ולראות לאן הדברים נוטים. אנו נוטים לפעמים לפעול לפי רעיונות שהכתבנו מראש. מה שאנחנו באמת צריכים, אומר דאונז, זה לעקוב אחר ההתפחות הטבעית של חיינו. אם אנחנו רוצים באמת לדעת "מה אמור לקרות" עלינו רק לעצור ולהביט בתצורות החדשות שסובבות את חיינו. אם כן, מה שעלינו לעשות בשלב זה, הוא לבחון את ההיסטוריה הקרובה של חיינו ולנסות למצוא תצורות בתוכם.

בדוגמה שדאונז מביא, איש אחד, שלא אספר כאן את סיפורו, נמצא בתקופה של בלבול במשך חצי שנה. לצערי, אני מרגישה שאני נמצאת בתקופת הבלבול כבר שלוש שנים לפחות. נכון, היו שלבים שניסיתי לעבוד לפי רעיונות ישנים ולשלב אותם בכוח בחיים, אבל די מהר ויתרתי, נשענתי לאחור בכורסא או בספה או על המיטה, בתקוה שהפתרון יגיע מעצמו, וכלום. נשארתי עם הבלבול. האם ייתכן שיעודי לשנים הקרובות זה להיות מבולבלת?