שימחוני, גבר עב כרס כבן 50, נמוך קומה ומקומט גבה, נהג מונית שנראה כאילו שנים של עצבים ונהיגה בעיר הרגו לו את כל שמחת החיים השמחונית שלו.

בעודי מתעסקת בשטויות שנכון לאותו רגע נראו חשובות לפחות כמו דיאטת אטקינס לבנות הוליווד האנורקטיות, תהיתי מה עליי ללבוש לאותו בילוי מדובר עם מיכל, זה שנקבע ובוטל באותה תדירות שפמלה אנדרסון מוסיפה עוד איזה כמה CC לחזה המתעתד להתפוצץ שלה.

"מיקה, היום זה היום" אמרתי בנחישות מזויפת בתקווה שהפעם תהיה זו היא שתבטל ותגיד כי אין לה כוח/כסף/חשק ו/או אנרגיה לצאת לבלות. שהמיתון/ערן/הבנות של ערן ו/או הגעגועים לפראג מדירים שינה מעיניה וכי הדבר האחרון שמתחשק לה כרגע זה בילוי לצד חברה עם אנרגיות בלתי נשלטות ושמחת חיים דבילית שרק מדגישה את האפרוריות של חייה.

במקום זה היא בחרה בוורסיה האנטי מבריזנית באומרה "ברור שהיום זה היום. מחוץ לבר ב 22:00?

"עייפה ומאוכזבת מנאמנותה של מיכל לפגישה עימי, התחלתי ללכת בכביש המוביל לבר המיוחל בשעה שנקבעה תוך שכנוע עצמי שיהיה כיף, שאני צריכה את זה, שכולנו צריכים את זה, שדרינק אחד מפריד בין היותי צעירה הוללת לזקֶנָזִיָיה על ערש דווי.

זה הולך להיות הדרינק שישנה את חיי. כוס שמפניה מבעבעת חשבתי, זה בדיוק מה שאני צריכה כדי לסדר את ראשי המבולגן.

את המחשבות העמוקות מידי לשעה זו של הלילה קטע, ברוב חוצפתו, שמחוני היקר שפגע בי עם מוניתו המזדקנת והעיף אותי הרבה יותר רחוק ממה שבן אדם אמור לעוף.

כמובן שמראש עדיף שלא ננסה לעוף בכלל אבל שמחוני בהחלט הגדיל ראש והעיף אותי כמה מטרים נכבדים, לימים אתגאה בכך ששרדתי בגבורה על אף אותם עשרות מטרים נכבדים.

אז כן, אני זוכרת את השנייה ששימחוני פגע בי, ואת שתי השניות של השקט בהן רחפתי לי באוויר כרקדנית בלט בנאמבר מאגם הברבורים (אף על פי שלבטח נראיתי הרבה פחות טמירה וחיננית) ואת כל השניות הרועשות שבאו אחר-כך בהם הבטתי על האנשים שמעליי בעודי שרועה על הכביש, בלי יכולת לזוז, ואילו הם זזו טיפה יותר מדי.

 זו זווית משונה להביט בה על אנשים, לאחת ראיתי את החצאית, לאחר את השערות באף, חלקם נראו נורא רחוקים, אחרים התקרבו קצת יותר מידי.

ורק שימחוני הרגיז קימט את מבטו, קירב את כל איבריי פניו לנקודה אחת מרכזית בפרצוף והטיח אנחות שנשמעו אפס קנטרניות.

לפי הבעת פניו המוטרדת נראה כאילו  נכנסתי במכוניתו בדיוק בשנייה שהוא התחיל ליהנות מהנסיעה. כאילו אני זו שהרסתי לו את רצף האירועים הטבעי של חייו.

כנראה שהיום כבר לא אשתה את הדרינק שהיה אמור לשנות את חיי. שיהיה, גם ככה אני שונאת אלכוהול.