כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    חשבתי לעצמי

    0

    עונה בגיהנום

    12 תגובות   יום ראשון, 22/2/09, 22:08
    "עונה בגיהנום"

    בימים אילו אפשר למצוא בחנויות את הספר "אחים לתשוקה" המספר את סיפורם של הפסלת הנפלאה קאמי קלודל ואחיה פול קלודל, שהיה מגיבורי התרבות והחברה של צרפת במאה העשרים- משורר, מחזאי ודיפלומט, ומערכת היחסים בניהם  .

     אותי מעניינת קאמי קלודל, פסלת מוכשרת המתבלטת כבר בגיל ,18 בעולם השמור לגברים בלבד והופכת בתוך זמן קצר לעוזרת ולמאהבת של הפסל אוגוסט רודן המגלה את כישרונה אך גם  מוביל אותה, איך לא, אל אובדנה  והיא תמשיך ותאבק בצילו כל חייה תוך התמודדות עם בדידות, עוני ולבסוף אשפוז בבית חולים לחולי נפש ל 30 שנה, עד ליום מותה. שם נשללת ממנה חרותה, נשללים ממנה ביקורים או מכתבים ממי שאינו בין משפחה קרוב, אח, אמא, אחות: סה"כ 14 ביקורים בשלושים השנים. בכל התקופה הזו היא לא תיצור אפילו יצירה נוספת אחת.

    היא נקברת תחילה בבית הקברות של המוסד בו חייתה ומאוחר יותר מועברות עצמותיה לקבר אחים ולא נותרת לה אפילו מצבה . יצירתה העוצמתית והיפיפה  נשכחת יחד איתה לעוד 38 שנה .

     

    קאמי בבית החולים הפסיאטרי, מונדוורג, ליד אוויניון: 

     

     

     

     

    הוואלס, פסל ברונזה, קאמי קלודל :


     

     

    אוגסט רודן:

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (12)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        25/3/09 07:47:


      עצוב ...הצד ההרסני(לפעמים) של האמנות.

      או של האהבה האובססיבית.

       

       

        6/3/09 09:10:

      "מגלה את כישרונה אך גם  מוביל אותה, איך לא, אל אובדנה  והיא תמשיך ותאבק בצילו כל חייה תוך התמודדות עם בדידות, עוני ולבסוף..."

      סיפור טרגי ונוגע , ביחוד לאור העוצמה ויכולת הביטוי האומנותית שלה.

      קשה לי שלא לקחת את הסיפור הפרטי הזה אל הכלל של זוגיות בעייתית.

      אני רואה סביבי את הסיפור הזה חוזר על עצמו, לא בקרב אמנים דגולים אלה בבני אדם שקמים בבוקר ליד בן זוגם, ישנים בלילה לידו/לידה ובין לבין הולכים ליד החיים ולא ממש נוגעים בהם

       

        1/3/09 13:39:

      צטט: אודי בן סעדיה 2009-02-28 23:28:18

      מאלף רויטל

      טוב לראות אותך פה!

      הי אודי

      מה שלומך ?

      ותודה כמובן :)

        28/2/09 23:28:

      מאלף רויטל

      טוב לראות אותך פה!

        25/2/09 20:07:

      צטט: תבונה ורגישות.... 2009-02-25 20:03:58

      תודה על פינת התרבות שהבאת לידיעת הציבור...

      את השמות הכרתי , אבל לא את הסיפור...

      רשמתי לעצמי לקרוא את הספר...

      מסתמן שהוא מהסוג האהוב עליי....

      כן,"תבונה ורגישות"  קשה להישאר אדיש לסיפור חיים יוצא דופן שכזה.

       תודה

        25/2/09 20:04:

      צטט: אבו טהיר 2009-02-23 22:43:37


      פיסול נהדר.

      היום אני כבר לא צריך להשבע לעצמי בנושא, אבל בעבר בכל פעם

      ששמעתי על שגעון של יוצר נשבעתי שוב ושוב בתוכי אמונה לשפיות

      הפשוטה ביותר. החלטה איסטרטגית. שגעון זה לוקסוס שאסור לנו

      להרשות לעצמנו.

      בעיני אמן צריך להשבע אמונים לשפיות במקום עמוק יותר משבועת

      אהבתו לאומנות. אבדן השפיות קשור בדרך כלל לסוגים שונים של

      אהבה עצמית ורחמחם עצמיים. ואלו, בעיני, נוגדים את רוחה האמיתית

      של האומנות.

      אין בי כבוד מיוחד לרומנטיקה של הגאון המיוסר. רחמים כן. כבוד לא.

       

      אנשים כאלה יכולים לשמש שיעור באיך להמנע מדברים מסויימים.

       

      אני מניח שלא הייתה לה שליטה על מה שקרה (אני לא מכיר את הסיפור).

      אבל זה בדיוק הלוקסוס שאסור לנו לאפשר את קיומו: אבדן שליטה

      בתחום שמוביל לטרוף ואבדן עצמאות.   

       

      אבו טהיר

      אין בספר או בפוסט הזה שיר הלל לאיבוד השפיות או רומטיזציה של הגאוניות המיוסרת.

      יש  בספר בעיקר צרוף של תכונות אופי נדירות, שבמקרה הטוב יוצרות אמן מחונן

      ואותן תכונות ,בעידוד של מציאות קשה, מדיחים לסוג מסויים מאד של איבוד השפיות.

      אותי מפליא שאישה שיצירתההיא תמצית חייה הנשלחת בכוח לאישפוז בתנאי בדידות קיצוניים, עדיין

      מצליח לשמר איזה שהיא  שפיות בכלל

        25/2/09 20:03:

      תודה על פינת התרבות שהבאת לידיעת הציבור...

      את השמות הכרתי , אבל לא את הסיפור...

      רשמתי לעצמי לקרוא את הספר...

      מסתמן שהוא מהסוג האהוב עליי....

        25/2/09 19:53:

      צטט: adi c.g 2009-02-23 21:29:45

      תודה על ההמלצה לספר שנראה מעניין.

      הפסל בשיש הוא על פי דמותה?

       

      סיפור קורע ומרתק.

       

       

      הי adi c.g

      שם הספר הוא "אחים לתשוקה" , כך יהיה לך קל יותר למצוא אותו.

      ותודה כמובן :)

        23/2/09 22:43:


      פיסול נהדר.

      היום אני כבר לא צריך להשבע לעצמי בנושא, אבל בעבר בכל פעם

      ששמעתי על שגעון של יוצר נשבעתי שוב ושוב בתוכי אמונה לשפיות

      הפשוטה ביותר. החלטה איסטרטגית. שגעון זה לוקסוס שאסור לנו

      להרשות לעצמנו.

      בעיני אמן צריך להשבע אמונים לשפיות במקום עמוק יותר משבועת

      אהבתו לאומנות. אבדן השפיות קשור בדרך כלל לסוגים שונים של

      אהבה עצמית ורחמחם עצמיים. ואלו, בעיני, נוגדים את רוחה האמיתית

      של האומנות.

      אין בי כבוד מיוחד לרומנטיקה של הגאון המיוסר. רחמים כן. כבוד לא.

       

      אנשים כאלה יכולים לשמש שיעור באיך להמנע מדברים מסויימים.

       

      אני מניח שלא הייתה לה שליטה על מה שקרה (אני לא מכיר את הסיפור).

      אבל זה בדיוק הלוקסוס שאסור לנו לאפשר את קיומו: אבדן שליטה

      בתחום שמוביל לטרוף ואבדן עצמאות.   

        23/2/09 21:29:

      תודה על ההמלצה לספר שנראה מעניין.

      הפסל בשיש הוא על פי דמותה?

       

      סיפור קורע ומרתק.

       

       

        22/2/09 23:23:

      צטט: ברביבר 2009-02-22 22:51:33

      מרגש מאד היה גם הסרט שנעשה עליה בכיכובה של איזבל אדג'אני בסוף שנות ה-80.

       

      בהלט ברביבר , היה גם סרט ובעיקר איזבל אד'אני ששיחקה מעולה. תודה :)

        22/2/09 22:51:
      מרגש מאד היה גם הסרט שנעשה עליה בכיכובה של איזבל אדג'אני בסוף שנות ה-80.

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      רויטל ד
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין