כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    nomen omen

    השם (nomen) הוא הגורל (omen) - קובעת הלטינית

    כמו למילה, לשם כוח יצירה המתווה גורלות וקובע מהויות, ובכך מעצב את העתיד

    והשם גל - עולה יורד, שוצף ורוגע - מסביר את כל הבלגן

    © כל הזכויות שמורות לגל וייס. כל הכתוב נוצר על ידי ושייך לי, אלא אם כן צוין אחרת.

    ו.. אני מעונינת בבקורות אמיתיות, בהערות נוקבות, בדברים שיוכלו לשפר את כתיבתי ולא רק בתשבחות המנומסות שמאד נעימות לי - מודה
    ותודה

    ארכיון

    ממש הונדרטוואסר (סיפור קצר די ארוך)

    39 תגובות   יום שני, 23/2/09, 00:47

     

    הפרחים בטוש על הידיים לא אוהבים את הקש הצהוב שעל הראש של המורה ואומרים לעיניים להסתכל רק בירוק שבאמצע המבט שלה. הפרחים גם לא אוהבים את השמלות הרחבות ואת הפה שאומר מה לצייר בקול שנהיה גבוה בסוף המשפטים, ורק האוזניים שרוצות לאסוף את הסיפורים על כל האמנים מתרככות בציפייה ולוחשות לעיניים לא להרפות מהאדום שבשפתים הבולטות. אבל השפתים שותקות היום והשמלות מרשרשות סביב השולחן שבד קטיפה סגול מחבק אותו ובין קפליו צומח אגרטל עם קוץ ולידו נדרכים שלושה תפוזים. פתאום מסתובבות השמלות ובתנופה אומר האדום לצייר את הטבעדומם הזה.

    מיד קופץ העפרון של ניצה והעיניים שלה מצטמצמות להסתכל טוב טוב ובמהירות עושות הידיים שלה קווים חלשים וגם נקודות ועיגולים והעיניים שמציצות בה מהצד יודעות שבקרוב יתמלא הדף של ניצה בצבעים הנכונים של האור ושל הצל ורק בדף הריק, שמעבר לקו החורץ את השולחן לשניים, יבלבלו הפרחים את הידיים ויעשו דברים של חלומות ואנשים מעיגולים כמו שרשרות הנייר הארוכות שהכינו הידיים בסוכות. ושוב השמלות הרחבות יעברו ויסתכלו מלמעלה והצפרנים האדומות ישלפו מתוכן וילטפו באצבעות רכות לניצה את הראש, ולאוזניים שליד יתכווץ הפה האדום ושוב יגיד איפה העיניים שלך ולמה את לא מסתכלת על מה שצריך לצייר. שוב היא לא תקבל כוכב מזהב מקופסת הכוכבים שבתיק הקש הבהיר, וניצה תקבל את הכוכב החמישי ובדרך הביתה שוב תצחק עליה שהיא מציירת כמו ילדה קטנה ולא זוכרת שלאנשים יש אוזניים. רק בגלל שניצה נשארה כיתה היא מציירת טוב וגם בגלל הכשרון שלה שלקח לה את השכל ללמוד חשבון ועברית, אבל הקול שלה ישתוק כי הידיים של ניצה מרביצות מהר וחזק.

    העיניים שלה מתאמצות להסתכל בדומם והפרחים צוחקים שזה בכלל לא טבע והידיים לוקחות עם הפרחים סגול כהה כמו הבד בצל וסגול בהיר כמו הבד בצד של השמש וכתום כמו התפוז בצל וכתום בהיר וגם צהוב כמו התפוז בצד של השמש, אבל הפרחים לא נותנים לידיים לצייר את מה שהפה של המורה אומר ומפריעים לעיניים שרואות ומתעקשים לצייר אנשים מטבעות ומעיגולים בכל הצבעים כולם, ובדיוק כשהמחשבות אומרות שהשמלות המתנפנפות מתקרבות וצריך מהר לקרוע ולהוציא דף חדש והיא נהיית עצובה שהיא לא גמישה כמו האנשים מהשרשרות ולא יכולה להיכנס לתיק הקש ולקחת עשרה כוכבים מזהב, נכנס אבא עם המנהלת שמבקשת סליחה על ההפרעה וקוראת לה, הני, בואי מהר, ותאספי את הדברים שלך כי נולד לך אח.

    .

    כשהרגלים של אבא צועדות רחב, לוקחות הידיים שלו את הציור והקול שלו אומר רטוב, ממש הוּנְדֶרטוַואסֶר, והידיים מקפלות את הציור פעם ועוד פעם והקול שלו עמוק אומר, ניקח את זה לאמא בבית החולים, היא תשמח. והפרחים בטוש לוחשים לידיים שהקיפולים לא יתיישרו והשיניים נושכות את השפתיים והסנדלים רצים מהר כדי לא להישאר מאחור. והפה של אבא מספר שמהבטן הגדולה של אמא זחל החוצה תינוק קטן ושהם נוסעים לראות אותו וגם את אמא, אבל, הוא אומר, אבל, ומדגיש כמה היא כבר גדולה עכשיו וצריכה להבין שאמא מאד עייפה ושאסור להפריע לה הרבה זמן וגם לא לקפוץ עליה כי הבטן שלה צריכה לנוח ושהתינוק עשה מאמץ גדול בשביל לצאת מהבטן ולהיות אח שלה וגם הוא עייף וחלש ומאד מאד קטן וצריך להיזהר איתו. הפה שלו לא מפסיק לדבר וגם לשאול שאלות, אבל האוזניים שלו לא מקשיבות והעיניים מסתכלות רק על הכביש ולא עליה בכלל. והפרחים בטוש יודעים שמי שנוהג מרוכז בכביש ולא מסתכל לצדדים ומזכירים לפה שלה לענות בנימוס ובשקט שהכל בסדר בבית הספר ושהיא תלמידה טובה והם יודעים שזה לא שקר בכלל כי שיעורי ציור זה לא לימודים ובמקום ציונים מקבלים רק כוכבים ובעברית היא כבר יודעת לחבר את כל האותיות למשפטים ארוכים ויפים.

    .

    בחדר עם הריח המוזר מתווכח הפה של אבא עם השפתים החיוורות של אמא ששוכבת על המיטה הגבוהה מתחת לבטן שנהייתה בינונית. תיקח אותה איתך למחלקה, לוחש הפה העייף של אמא, האחיות ישמרו עליה, זה ממש לא לענין, מסננות השפתיים של אבא ולא נותנות לה לנוח בכלל, היא ילדה טובה, משדל הקול של אמא, קצת ניירות וצבעים והיא תשב בשקט כל היום, והצפרנים הורודות שמתקלפות בקצה מסדרות לאבא את הצווארון. ורק הקול שלה שותק את השאלה מתי אמא כבר תחזור והעיניים שלה מלטפות את הפנים הנפוחים של אמא ולא מגלות שהפה של אבא שוכח לשאול בערב אם כבר צחצחה שיניים ושהידיים שלו, שעושות רק חביתה ושמות יותר מדי מלח וקצת קליפות, לא חותכות את העגבנייה ואת המלפפון והפרחים על הידיים עצובים כי אי אפשר לעשות מהם פרצופים מצחיקים עם עיניים מזיתים לפני שאוכלים אותם, כי היא גדולה עכשיו ואין זמן למשחקים.

    .

    מאחורי השער הקטן עם השלט המתקלף של דונולו ב' גבעת הדשא מחייכת בירוק שרוף, הרגלים רצות והידיים מתרוממות כדי להתגלגל כמו ניצה. הני, אני ממהר, נוזף הקול של אבא ודוחק אותה למחלקת העיניים. חביבה תשמור עליך, מאיר המבט של אבא אצבעות שמנות שתוקעות סיכות שחורות בפקעת חומה מתחת לחצי סהר נוקשה. אנחנו נסתדר מצוין, נעלמים חריצי עיניים בגבעות לחיים מבריקות, ילדה נהדרת, עבי שפתיים נמתחים, את רוצה להיות רופאה כמו אבא? נפרשות השיניים של חביבה כמו מניפה, דווקא נראה שהיא תהיה אמנית כמו סבתא שלה, מתחבב הקול של אבא ולובש חלוק, בשנה הבאה נשים אותה בפתולוגיה שתנתח גופות כמו האמנים הגדולים, הגיע הזמן שתלמד אנטומיה, חורק הצחוק של אבא שמאז ששמו לרובי צינורות בידיים ובאף לא השתמשו בו, אז היא דומה לסבתא? הני יודעת שהשם תמיד הפוך כי השכנה שקוראים לה יפה בכלל לא יפה וטובה שהיתה איתה בגן רעה ומעצבנת, את מתביישת ממני? מתקרב הקול השמנוני, הני רוצה להחביא את הידיים ואת הפרחים ואת הרגליים והגב ואת כולה מאחורי המכנסים של אבא, אבל הוא נעלם באחד החדרים. אז מה אנחנו נעשה ביחד? מתקרבות הרגלים העבות ובכל תנועה מתנגשות חיות חמקניות מתחת לחלוק הלבן הגדול. מה נעשה? חוזרת חביבה בקול של גדולים שמנסים להיזכר מה ילדים אוהבים, אני אוהבת לצייר, מצביעה הני על נייר העיתון וצבעי העפרון שבתיק, ואני לא אפריע. אוי המון נמשים יש לך, את יודעת כמה נמשים יש לך? לא, אבל הרבה, אולי במקום לצייר נספור לך את הנמשים, אבל זה יקח המון זמן, נסוגה הני, יש לנו זמן וכדי לא להתבלבל נסמן באיקס כל נמש שכבר ספרנו, מתחמשת היד הבהירה בעט כחול, שיניים נחשפות, לא, אני אצא לשחק בדשא, נתקלת הני בדלפק הגבוה, את לא הולכת לשום מקום, מצטרפות חניכיים אפרוריות לשיניים המעורטלות ואצבע ורודה כמו נקניקיות החזיר שמשפריצות נוזל כשאופָּה תוקע בהן מזלג מתנדנדת מול עיניה באיום, הבטחתי לאבא שלך לשמור עליך, יש פה ספרים? לוחש הקול של הני בלי אוויר, אין פה ספרים לילדים זה לא גן פה, מותר לי להסתכל בספרים של גדולים כי אני זהירה, שם בחדר הקטן, רוטטת היד לעבר דלת מאחורי דלפק האחיות ומסובבת גב רחב כדי לשים טיפות לזקנה שמזכירה בקול צועק שהיא תיכף צריכה להיכנס ושפרופ' שטיין הדגיש שחשוב להרחיב לה את האישונים כמו שצריך. הני מזנקת לחדר הקטן, מחלצת בזהירות ספר כבד מהמדף התחתון, מתכנסת מתחת לשולחן, כולאת ברכים מתחת לכובד ומדפדפת לאט כדי לא לקלקל. בספר הרבה דפים כתובים עם שרטוטים מוזרים וכל מיני קווים אבל אחרי כמה עמודים מתחילים צילומים אפורים של אנשים ערומים עם פצעים בעור ועם איברים עקומים ונפוחים. חלק מהם זקנים ואחרים צעירים ויש גם ילדים ותינוקות עם פריחה ועיניים בולטות. זה כמו שאבא מצלם את החולים שבאים לחדר שלו כדי שהסטודנטים יוכלו ללמוד איך לרפא מחלות ולתקן אנשים, אבל היא אף פעם לא ראתה אנשים כל כך משונים, יש להם מקרה קשה של הוּדֶרוַואסֶה, נמתחים הפרחים בטוש מהידיים ומלטפים את העצב של החולים. הספר גולש בזהירות אל הרצפה, הידיים מיישרות את דפי הציור ומתחילות להעתיק את הערומים עם הגושים כדי לקחת אותם הביתה. הפרחים על הידיים מרוצים שקל להעתיק מהספר ואומרים שהגושים הם כמו טבעות ועיגולים של שרשרות מאד קטנות. היא מזכירה לידיים לצייר גם אוזניים, בדיוק כמו ניצה. אבל ניצה לא מציירת ערומים ואולי היא תרביץ לה אם היא תראה אותם. הפרחים והידיים והפה והמחשבות כולם יחד מחליטים לא לגלות לה, והקול מסכים לשמור על הסוד.

    מה את עושה? מתנדנדות הברכיים העבות וקצת מתקפלות בכל צעד, מציירת, מתקבצים הדפים בבהלה, זה ממש לא ספר לילדים, הקול העבה של חביבה שורט באוזניים, מבטה הדמום של הני ננעץ בעט הכחול הנודד בין אצבעותיה של חביבה כשהרגל הימנית שלה בועטת בדפים על הרצפה, אני נזהרת, את מעתיקה אותם? כן, עונה הני ורוצה להיות כמו הכספית שהתפזרה מהמדחום שנפל כשמדדה את החום, זוהרת ועגולה ושלא ניתן לתפוס אותה ושיודעת להתפרק לחלקים ולהתחבר בחזרה במקום אחר כאילו כלום לא קרה. בואי לפה, יד שמנה מרטטת אליה נקניקיות שמנוניות מתחת לשולחן. השיניים שלה נסגרות על הנקניקיות ולוחצות בהן סימן עמוק. יותר עמוק. היד עם הנקניקיות נשלפת במהירות והופכת את השולחן מעל ראשה, יד נוספת סוטרת באוויר ליד הלחי הימנית, כלבה קטנה, אני אראה לך מה זה לנשוך, ואני עוד נחמדה אליך, בואי לפה, כלבה. הרגליים עם הגרביים המקופלים רצות מהר מהר לדלת הגדולה והידיים מנסות לדחוף אותה ומבקשות עזרה מהפרחים אבל הדלת כבדה כבדה והגב והישבן וכל הגוף נשענים על הדלת בכל הכוח והדלת לא נפתחת והשומנים העטופים לבן של חביבה מתנדנדים אליה בריצה והפנים שלה אדומים והפה שלה צורח, תעצרו את הכלבה הקטנה, היא נשכה אותי, תעצרו אותה.

    .

    הרגלים זזות מהר מהר והגב נדחק ברווח שבין המושבים, נשכב על רצפת המכונית הדקה ושוכח להתענג על הבליטה באמצע שעושה ממנו גשר. האוויר מעליה נדחס מילים מזמזמות, דוקרות, והיא נהיית דקה דקה ונעלמת ברעם התחתית. ורק העיניים מחכות לסיבוב בכביש כשמעל לחומה הסדוקה יתגלה המלאך עם הצלב שיבטיח שהכל יהיה בסדר. מה עשית, איזה בושות, נוקב הקול הקשה של אבא לפני סיבוב הישועה, מה אני אעשה איתך, צועק הקול גבוה גבוה, אין לנו כסף לבייביסיטר, ואת ממש לא בייבי, ובמקום להתנהג כמו ילדה גדולה ולהבין שאח שלך חולה וכמה קשה לאמא שחייבת להיות איתו בבית חולים את עושה כאלה דברים, זו עזרה גדולה שחביבה הסכימה לשמור עליך, למה עשית את זה, אני עובד איתם ועכשיו אני לא אוכל להראות שם את הפרצוף שלי, כולם יידעו איזו בת מופרעת יש לי, המלאך מופיע בעיקול, אני רוצה ללכת עם אמא לבית החולים כשמתקנים את רובי, לוחש הקול שלה אל המלאך שמסובב את הראש ולא מסתכל לה בעיניים, זה בלתי אפשרי לקחת אותך לכל השעות עם רובי בבית החולים, קודח הקול של אבא ומתרחקת החומה וגם הכוכבים כבר לא מנצנצים, ושתיקה יורדת על העולם כמו שמיכת חורף כבדה מנפתלין.

    .

    הני, איפה את, האאאני, קורא הקול של אבא, הפנים שלה מתחפרים עמוק במעיל השחור של אמא שמגרד בלחיים ובמצח ובזרועות כשרגליה נלחצות בין המטריות בארון הכניסה הצר. היא נעלמה, נובח הקול הקשה, האוזניים לא יכולות לשמוע מה אומר הקול של אמא בטלפון, אבל המחשבות מנחשות שהוא מגלה לאבא איפה היא מתחבאה וגם שואל מה היא שוב עשתה. איפה את אומרת? רועם הקול, בארון? עם הבושות שהיא עושה יותר טוב שהיא לא תצא משם בכלל, מתחדד הקול של אבא, מה ששמעת, לא ידעתי איפה לקבור את עצמי, וזה לא נגמר בזה, אמא של ניצה התקשרה קודם להודיע שיותר היא לא תשמור עליה ולא משנה כמה נשלם לה, היא לא מוכנה שהני תבוא אליהם יותר כי היא וניצה רק רבות. בחשיכת הארון מתחדדות האוזניים לקול האנחה של אבא, ומרגישות את הקול של אמא נסדק ומטפטף, אין ברירה, חורק הקול של אבא והופך איטי ומסוכן, אני אקח אותה מחר לאמא שלי, האוזנים שלה לא מנחשות מה עונה הקול של אמא, איזו אלטרנטיבה יש לנו כשאת כל היום בבית החולים? לא נורא, מתרכך הקול של אבא, גם אני גדלתי אצלם ויצאתי לא כל כך רע, נכון? האוזניים נקרעות כדי לשמוע את הקול של אמא שמתעקש לשתוק. לפחות היא תלמד לצייר, ממשיך הקול של אבא לפתות, והעיניים הנעצמות של הני יודעות שאם אמא היתה פה היו הידיים שלו מטיילות אליה מאחור והשפתיים העבות היו מנשקות לה בצוואר ובלילה מאוחר היו האוזניים שומעות רעשים בחדר שלהם. אבל אמא איננה.

    .

    אם תעמוד ממש על קצות הסנדלים אולי תגיע. לא, עוד לא. שוב נמתחת, בכל כוחה מנסה להגיע למדף השלישי, זה שממנו אומָמָה לוקחת ספרים כשהיא משתתקת בפינה עם הקפה שנהייה בהיר בהיר בגלל גבעות הלבן המתוק שמכסות את החום המר. וכשהיא לוגמת לאט והאצבעות שלה מפוררות את הפרג בעוגה המשתבללת אסור להפריע למחשבות שלה שמספרות בגרמנית את הציור הבא.

    מאחורי גבה דוקרים הצחקוקים של הצבעים והמכחולים במחבוא שלהם מאחורי הארון הגדול, הם לוחשים בשפה שלהם שהיא אף פעם לא תגיע. היא רוצה להסביר להם שזה יקרה עוד מעט ולשאול אם הם יכולים לעזור אבל אסור לה לנגוע בהם כי צבעי שמן זה לא לילדים. היא אוהבת את הריח שלהם שנשאר בחדר כמו רוחות רפאים אחרי שאומָמָה מסדרת הכל מהר מהר ומרססת ריח דביק שהיא קוראת לו שושנים כדי שאופָּה לא ירגיש. אבל כשהוא פותח את הדלת הכבדה בדיוק באחת הוא מיד אומר מילים בהונגרית שזו השפה של הכעס כי הריח של הצבעים מרגיז לו את הנשימה בגלל התרופות של הלב. אומָמָה שותקת ומספיקה בדיוק בדיוק לכבות את עיגול האש מתחת לשניצלים הכהים ולחבוט פירה ופרפלך שרופים על הצלחת. הסנדלים שלה רצים מיד להביא לו את הערימה בזהירות כדי שאומָמָה תיכנס לחדר האמבטיה ופרסת הסוס שעל הקיר המתקלף תביא לה מזל. אופָּה מבקש בחיוך גם את הסיפולוקס ואת בקבוק היין החיוור והיא זוכרת להביא גם כוס שבתוכה יתערבב השפריץ. אופָּה שותה מהר ואוכל הכל עד הסוף, ואז הוא מושיב אותה על הברכים ומלטף לה את הראש שחושב איך להגיע לספר החדש שהגיע למדף השלישי וכדי שהחיוך שלו יגיע לעיניים היא מראה לו שהיא כבר מצליחה לחבר ולחסר ומחכה שהוא יתעייף מהמשחק של המספרים וישכב לנוח בסלון עם העיתון שיפול כשהאף שלו יתחיל לנחור את השלַאפְשְטוּנְדֶה שלו.

    כשהציור נגמר מהר נותנת לה אומָמָה למיין עדשים ואורז ולסובב את הידית שטוחנת את החזה של העוף עם חלה. וכשהקציצות מתרבות בידיים הרטובות אומרת אומָמָה שהיא כבר ילדה גדולה וזה כאילו שהיא מלטפת לה את הראש בידיים קשות מרוב חריצים ירוקים ואדומים וצהובים. אבל גדולים באמת מגיעים למדפים הגבוהים שיש בהם ספרים עם ציורים של שמים וים וספינות ואנשים בבגדים יפים של מלכים שלפעמים יש להם סוסים וכלבים. היא מאד רוצה כלב קטן אבל כלבים לא אוהבים יהודים ומביאים להם מחלות וצריך מאד להיזהר. עוד מבט לעבר המדפים שמעל הראש, מנסה לגרור כסא מפינת הישיבה אבל הרעש מקפיץ את הידיים כמו אש, שרק לא יבואו לראות מה היא שוב מעוללת. הגב שלה נצמד לוילון שמסתיר בפינה עבודות לא גמורות והחזה קצת לא נושם, אבל הם עמוקים עכשיו בויכוח בהונגרית ושוכחים שהיא שם.

    שוב נשלף הספר הכי עבה במדף הראשון. הפרחים בטוש על הידיים שלה כבר מכירים את הליטוף של השעונים הנוזלים ואת הבננה הגדולה ליד איש הפח בתחנת הרכבת. זו כנראה התחנה שממנה לקחו אותם למקום שלא חוזרים ממנו, אבל שאלות כאלה אסור לשאול. כשהיא תגדל הפרחים בטוש יהפכו למספרים כחולים שלא יורדים במקלחת והיא תבין הכל, אבל בעברית אסור לדבר על זה.

    הדמויות בספר מוזרות. היא פוחדת מהאשה הירוקה עם המגירות בכל הגוף שתבוא שוב ותגיד לה להיכנס למגירה העליונה וכשהיא לא תצליח המערבולת תשטוף אותה רחוק רחוק לתוך ים סגול מלא חיות צבעוניות. החלומות האלה לא מתאימים לילדים קטנים אבל היא לא ממש יודעת כי גדולים לא מדברים על חלומות, לפחות לא בעברית. הידיים עם הפרחים שולפות מתחת לארון נייר לבן ואת הפנדה השבורים ושוב מציירות איש מטבעות ומעיגולים בהרבה צבעים כמו שרשרות הנייר הארוכות. היא תעשה הרבה התעמלות ותהיה גם גמישה כמו איש הטבעות ותיכנס למגירה של האשה הירוקה בקלות ואפילו תצליח להימתח עד המדף השלישי. היא מסתכלת עליו הפוך והראש העצוב נשען על הספרים וזוכר את כל הציורים שלהם.

    הני, בואי לאכול, קורא הדוד שימי שהוא אח של אבא שבא לבקר מהצבא. הפנדות מסתדרות יפה בקופסה והרגלים רצות לשטוף ידיים כדי שלא יגידו שהיא מלכלכת. עשית את זה עכשיו? מרים שימי את הציור, כן, היא מהנהת. תראו את הציור החדש שלה, הוא ממהר לסלון, תראו את הקטנה.. ממש הוּנְדֶרטוַואסֶר, והקול של אופָּה נאנח שבמקום רופאה גם היא תהיה ציירת, ואומָמָה נוזפת בהם, שקט מתחיל חדשות.

    אתמול כשאומָמָה ביקשה חצי לחם וחמאה מאדון שבח שעומד מאחורי הדלפק שבדיוק בדיוק מול הכניסה באלכסון של הפינה של בן יהודה ואידלסון, היא הבינה שהוא מה שקוראים לא החלטי כי אפילו באיזה רחוב המכולת שלו תהיה הוא לא החליט. זה בגלל שהוא עומד כל היום על הרגלים מאחורי החלון שמכוסה בארגזים ושוכח מה קורה בחוץ. העיניים הסתכלו בקופסאות הישנות ששוחים בהן דגים מתים ומלפפונים במלח וחיפשו חלודה והאף הריח את החמוץ באוויר. הרגלים בסנדלים הרגישו את הסדקים ברצפה ואת הלכלוך שנדבק לכל דבר מהפיח של האוטובוסים ברחוב הנורא הזה, כמו שאמא תמיד אומרת. לשבח אין מי שיעזור לו לגרד את הרצפה או שיחליף אותו במכולת כדי שהוא יראה צבעים באור של השמש כי גם האשה והילדים שלו הלכו למקום שממנו לא חוזרים והשאירו לו מספרים שלא יורדים על היד. אומָמָה מדברת קצר קצר כשהיא בחושך של שבח ומוסיפה מילים בעוד שפה שחשוב שיהודים ידעו. לעיניים היה קשה לזהות את הצבעים בפסים של המרמלדה שהזדקפה מול שבח על הדלפק והתחננה שיפרוס ממנה עם הסכין שחותך מהגבינה הצהובה ומהנקניק שתלוי מהתקרה ומהחלבה המתפוררת וישים על הנייר השמנוני שמונח על המשקל. העיניים התאמצו חזק ובלב לחשה תפילה שאומָמָה תבקש חתיכה מהמרמלדה ולא רק שוקולד מריר, אבל אומָמָה לא שומעת מחשבות. היא נזכרה שעוד מעט יצעדו לה לפה חיילים מחומשים בחתיכות קימל שנתקעות בגרון ועליהם שכבה עבה עבה של חמאה עם סוכר כדי שהיא תשמין עד שחבילת החמאה תיגמר וידעה שזה לא יעזור גם אם תאכל צבא שלם ואת כל חיל האוויר של האווירונים שעושים לרובי התינוק כדי שיפתח את הפה ולא יצטרך את הצינורות, כי מה שלא אוהבים לאכול לא משמין. אבל כדי שאומָמָה תשמח ואולי תחבק היא תבלע הכל ותשתה בכוח את המיץ שאומָמָה מכינה מהרבה פטל אדום ומעט מים ותעצום עיניים כשהוא ישרוף בגרון ויצמיא אותה יותר. אבל אומָמָה לא מחבקת והעיניים שלה ממשיכות להתרוצץ כשהיא מקשיבה לחדשות כל שעה.

    אחרי שבח הלכו לירקן, שמסדר ערימות משולשות מהתפוחים ומהתפוזים שהידיים שלו מבריקות אחד אחד כשהקול שלו שר בערבית עם הרדיו, אפילו שגם הוא יהודי. הן תמיד בוחרות שלוש אנונות שזה הסוד שלהן ולוחצות על הקליפה עד שהפנים נהיה רך ומתוק ונוזל על הידיים. את הגרעינים השחורים אומָמָה אוספת כדי לעשות מהם משהו, אבל בינתים היא מחביאה את כולם ולא זורעים אותם ובשום מקום אחר לא מוכרים אנונה ואף אחד אחר בעולם לא מכיר את הפרי הזה. בדרך חזרה הרגלים בסנדלים עצרו כשהורוד מרח בשפכטל עבה את השמים בין הבתים המתקלפים, היא ניסתה להיזכר איך קוראים לו בשפה של הצבעים, אבל אומָמָה מיד אמרה ממש מָגֶ'נְטָה ומשכה אותה מהר לצד השני של הרחוב ובמגרש הריק מול הים חייכה אל השקיעה שהמציאה את העולם מחדש ואמרה, זה הדבר הכי יפה שיש אבל כשמציירים את זה זה נהייה קיטש. קיטש זו מילה בשפה שלהם שקשורה לדברים שגדולים לא אוהבים, כמה היא רוצה כבר להבין את המילים המסובכות שהם אומרים מהר מהר, נו מתי, מתי היא כבר תהיה גדולה?

    הידיים עם הפרחים שוב מטיילות על הספרים במדף הראשון והשני ומחפשות אחד שהן עוד לא מכירות, אבל הן זוכרות את כולם ועורגות לספר החדש שאתמול אחרי החצי לחם קימל והחמאה והאנונות והורוד בשמיים הגיע בחבילה מגרמניה לתור בדואר. אומָמָה פתחה את העטיפה החומה בזהירות וקיפלה מדויק מדויק ושמה במגירה של הניירות שעליהם היא מלהיבה במהירות קווים של ציורים שהמחשבות שלה מתכננות בגרמנית ורושמת לידם מילים שקוראים להן שְקיצה. ואז ישבה בפינה עם הקפה הבהיר וליטפה את הדפים החלקים לאט לאט ושתקה. כשנגמרה לה האנחה האחרונה ניגשה אומָמָה לארון ופינתה בדיוק באמצע המדף השלישי שהוא בגובה העיניים שלה מקום כי שם היא שמה את מה שהיא רוצה לראות הרבה. הידיים עם הפרחים המשיכו לצייר על הדפים אבל העיניים עקבו אחרי כל התנועות של אומָמָה כדי לראות בדיוק לאן יעבור הספר שהיא הוציאה וקיוו שהוא ירד למדף הראשון או השני, אבל אומָמָה שמה אותו למעלה, במדף הרביעי. ושתקה.

    .

    בבוקר רצו הרגלים מהר לראות אם ספר מהמדף השלישי ירד למדף הראשון או השני ולא מצאו שום ספר חדש. בהשלמה ובשקט עברו הידיים והפרחים ספר ספר והשפתים גילו לדמויות שהצינורות מפריעים לאח שלה להיות תינוק אמיתי שמותר לנגוע בו ושלא יודעים כמה זמן עוד יקח לתקן אותו בבית החולים.

    הספר עם בחורות הגיטרה המפורקות לא הצליח להיסגר. בפנים היתה תקועה חוברת. הידיים החזירו את הספר למקום ובזהירות דפדפו בחוברת שבחורה מוצצת עליה סוכרייה אדומה על מקל בעיניים מתביישות כי היא לא לובשת כלום. הידיים עם הפרחים אוהבות את הדפים החלקים הדקים שעוברים מהר ומגלים את האחיות של הבחורה הזו שבאו מבית מאד עני כי לאף אחת מהן אין בגדים. הפרחים בטוש מלטפים ציצי עגול של בחורה עם עיניים ירוקות של חתול ושיער כמו שמש שמשחילה דרך תריס חשוך חוטים של זהב. הני, בואי, בכלל לא באת לראות אותי, הקול של אבא מצווה מעליה, מה זה, מה את עושה, יד קשה חוטפת את החוברת ויד קשה אחרת מקימה אותה, למה הן ערומות? היא שואלת, את ממשיכה.. אי אפשר לסמוך עליך בכלל,. אבל מה יש להן? הן חולות? היא שואלת ויודעת שיקחו אותן לדר' טומי שמוריד את החולצה ומצמיד דיסקית קרה לחזה ומקשיב ללב ולנשימות, מספיק עם זה כבר, מתקשה הקול הרע של אבא, מיד לצחצח שיניים ולמיטה, עכשיו!, אבא ממהר לחדר השני ואומר תראו את זה, ילדים אסור להשאיר לבד, באמת היה יותר מדי שקט, ואנחנו חשבנו שהיא מציירת, צוחק הקול של שימי שבא קצת צרוד מהצבא, לפחות יש לה טעם טוב, והקול של אומָמָה כועס בחצי לחישה דוקרנית, אמרתי לך לא להביא את הזבל הזה הביתה, עכשיו תראה מה עשית והכעס משנה את הקול להונגרית ואופָּה צועק והעיניים של הני נכלאות בגבולות החומים של ריבועי החרדל במרצפות המסתתרות בין השטיחים ולא מעיזות לנשום עד שהם יפסיקו. והם לא מפסיקים.

    .

    בן יהודה מתעקל לאידלסון, מתארך ומתעוות, המכולת של שבח מסורגת בכבדות והמסרגות בחנות כלי התפירה מסתגרות לשנת הלילה, הני אפילו מבט לא מעיפה בכינורות אצל רוזנפלד ולא מזמזמת את המנגינות שאבא ניגן כשהיה ילד עד שלקחו את כולם למקום שממנו לא חוזרים. הצעדים של אבא רועמים מאחורי גבה המתאווה לאפילת הרנו הלבנה שחונה ברחוב שמתחיל בבחורות עם החצאיות הקצרות קצרות ששומרות בחושך על הבית ההרוס ונגמר בחומה של בית הקברות שחיים נחמן ביאליק ישן בו וחולם על צפרים וגם לאה גולדברג שעברה אליו ישר מרחוב ארנון ועזבה את כל החברים. אבל היום אמא לא פה כדי לספר לה ורק העקבים של אומָמָה כועסים כמו קפצונים ומזכירים למחשבות שלה להיות רציניות כי אבא בא לקחת את אומָמָה ואופָּה ואותה לברית שזה משהו שעושים לתינוקות שהם בנים, אבל הן דווקא נזכרות שביום הראשון כשבאו לבית החולים לעמוד מול החלון והאחות הראתה את התינוקות שמחלקים הקול שלה התבייש לשאול למה נתנו את התינוק הכי מכוער דווקא להם. היה לו ראש מאורך ועיניים פוזלות ועור בצבע ירוק אפרפר אפילו שהיתה לו צהבת והוא ירק ובכה כל הזמן בגלל החוטים והצינורות שחיברו לו לאף ולזרועות כי הוא לא הצליח לבלוע את התרופות בעצמו ונהיו לו כתמים אדומים סביב האף והפה. וגם אחרי שהסתו עבר והחורף נגמר וכבר הביאו אותו הביתה, אותה השאירו אצל אומָמָה ואופָּה, כי השאירו לו את הצינורות בידיים ובאף שמחוברים לשקיות ושמו אותו במיטה גבוהה עם גדר וחיממו את החדר מאד מאד. ולה אמרו שאסור לנגוע בו כי הוא ישר מתחיל לבכות, ואמא אמרה שהיא ילדה גדולה עכשיו ושתעסיק את עצמה ולא תציק לאומָמָה ולאופָּה שקשה להם איתה כי הם מבוגרים ועברו הרבה בחיים ושהיא עוד לא תוכל לחזור הביתה כי כל יום היא צריכה לנסוע עם רובי לבית החולים. עכשיו רובי כבר יכול קצת ללקק מהאווירונים שעושים לו ולא רק מהצינור שמחובר לאף, ואחרי שאופָּה דיבר הרבה הרבה בטלפון ואומָמָה תפרה לה שמלה לבנה בא אבא לקחת אותם. ומתבלבלת לה השמלה הלבנה בין הרגלים הגבוהות שלא שואלות אם היא רוצה מיץ תפוזים או בורקס והיא דווקא רוצה מאד מיץ תפוזים ובורקס וגם עוגה עם קרם שוקולד וסוכריות צבעוניות, והרגלים שלה הולכות לשולחן הארוך ומתרוממות על הקצה של נעלי הלק שלוחצות באצבעות, והידיים עם הפרחים קצת מושכות במפה, ולא מגיעות. והן נמתחות, עוד קצת, ועוד, בכל הכוח ו.. לא, לא מגיעות, כאילו ברחו הקרקרים המשולשים לקצה השולחן הגדול, ורגלי הלק דורכות על שולי המפה וצלוחית הדגים מתהפכת ושמן ורוד בריח דגים נספג בשרוול הלבן, והעיניים מסתכלות מיד לראות אם אמא כועסת והרגלים של האנשים מסתירות הכל וגם את הכסא שעליו השאיר אותה אבא ואמר לה להיות ילדה טובה ולא לזוז. והבטן שלה שנהייתה רעבה והטוסיק שנמאס לו לשבת בלי לעשות כלום צחקו כשהפרחים על הידיים הראו להם שכולם אוכלים וצוחקים בברית הזאת של התינוק שנתנו להם בבית החולים, האח שלה, רובי. היא שואלת את הפרחים מה זה הברית הזאת ולמה לקח כל כך הרבה זמן להביא את רובי הביתה ולא יומים כמו אצל אמא של ניצה ולמה אמא נוסעת איתו לבית החולים ולמה לא מתקנים אותו כבר כמו את הרדיו שתיקנו ביומיים, אבל לפרחים על הידיים לא אכפת בכלל מהכתמים שיש לרובי סביב הפה והם רק צוחקים ומצביעים על כל הרגלים של האנשים שעומדים סביב העגלה שלו. העיניים גם מסתכלות, מחפשות מבט מוכר בין הרגלים ורואות בגדים, בגדים זזים, חלק בהירים, הרוב כהים, שחורים ואפורים, חומים גם, הרוב זזים, כולם זזים, וכולם מהצד של קופסת הצבעים שאומָמָה קוראת להם קרים, מהר זזים, חלקם לאט, והנה אחדים דווקא עומדים במה שאמא קוראת נחת, בצלחות שלהם נערמות גבעות צבעוניות מהצד של החמים ועוגות עם סוכריות, והידיים שלהם נענות לצלילי הלהקה שמנגנת. חיוך מתרחב בה כששמלתה של אומָמָה בולטת כסלסלת פירות טריים שהונחה על אספלט החליפות, כאילו באה להסביר שוב על אוביקט ורקע. ומחייכת אומָמָה, רחב כל כך מחייכת אומָמָה, באדום היא מחייכת, אדום מודגש כמו עגבניה בשלה שאומָמָה קוראת לו קָרָמִין או קֶדְמִיוּ ואולי וֶרְמִייוֹ, היא לא זוכרת, ולא אליה מחייכת אומָמָה, עיניה מתלבבות אל שני גברים בחליפות כהות, אליהם הן מחייכות, והגברים צוחקים ועיניה נפערות כשהמילים רושפות משפתיה, מסתכלים בה הגברים, בה וברגליהן הערומות של הבחורות שמתנועעות ליד התזמורת ושוב בעיניה ובשפתיה הבוערות ושוב ברגלים המרוצות מעצמן, טוב טוב מסתכלים ברגלים, וטוב טוב בשפתים, לומדים כל פרט כאילו שמיד הידיים שלהם יציירו אותן. אומָמָה, קוראת הני ומרימה ידיים ופרחים, אומָמָה, אני פה, פה אומָמָה, תסתכלי לפה, אבל הגב של אומָמָה מסתובב והכתמים החמים הולכים ומצטמקים לעבר החלון המתקדר, הולכים ומתחמקים לתוך גבר שרגליו עמודי חשמל הנעלמים במרום חליפת שמי החורף שמקטרתו רוקמת בה עננים.

    בין המפות המתארכות על השולחן סדק קורא לה בשפה סודית שרק היא מבינה. היא נכנסת אליו כמו לאוהל קרקס, נעים מתחת לחופה הלבנה, אבל היא ערנית וזהירה בגלל קצות הנעליים המציצות מתחת ונושכות את שולי השמלה החדשה והן חיות צבעוניות שדוחפות ומסחררות ומושכות אותה בכוח אל הים הסגול. אל תיקחו אותי, היא מבקשת, קחו אותו, את אח שלי, ואת הצינורות שלו, קחו אותם ברכבת למקום שממנו לא חוזרים. והחיות צוחקות ובצחוק שלהן מתגבר הרעש של הים הסגול והיא שוב מתחננת, קחו אותם, את כולם ואת החליפות שלהם, והיא תהיה טובה טובה, ואפילו את מיץ העגבניות היא תשתה עד הסוף. אבל הכי היא רוצה לחזור ולשבת ליד לאומָמָה בבוקר כשהעולם שקט וכל הגברים והחליפות בעבודה ולראות איך היא מערבבת את האבקה הלבנה של הגיר עם השמן פִּשְתָם כדי לעבות את הצבע שמורחים בשְפַּכְטֶל שזה סכין מיוחדת לציור ולשאוף את הריח החם של זרועותיה מתערבב בריח הטֶרְפֶּלְטִיל ולחכות שאולי היא פתאום שוב כמו באותו יום תספר על האחים שלה שהיו ספורטאים ויפים וזכו במדליות לפני שלקחו אותם למקום שממנו לא חזרו והני תגיד לה שהיא זוכרת, היא זוכרת את כולם, את מיקי ואת ארנו ו.. אוי היא שכחה איך קראו לאח השלישי, אבל את אמא של אומָמָה היא תזכור תמיד כי קוראים לה בדיוק כמוה, יוהנה, אפילו שכולם אומרים הני בקיצור. וכשהיא חושבת יוהנה צומחות דמעות עכורות בגרון ובעיניים ובאף ואלו הדמעות של אומָמָה שאוטמות אותה, כי לא מדברים על אלה שלא חזרו, לפחות לא בעברית.

    .

    אומָמָה בכלל לא אומרת מה לצייר כמו הפה האדום של המורה ורק שמה קרוב את מה שצריך לראות טוב טוב ומצביעה על הדפים ועל הפנדות. אומָמָה בכלל לא אומרת הרבה והאוזניים שלה מתגעגעות למילים המתארכות מהשפתים האדומות של המורה בסיפורים על כל הציירים, והידיים עם הפרחים מסרבות לצייר היום ורק מדפדפות בספרים של ימי הביניים והרנסאנס שאומָמָה שכחה להחזיר למדף הרביעי ומוצאות בהם הרבה ערומים שמאד מפחדים בגלל שבארץ הרחוקה הזאת, שקרובה למקום שממנו לא חוזרים, היה הוּדֶרוַואסֶה מאד קשה והרבה אנשים נדבקו, בעיקר התינוקות והגברים הרזים שפצעו אותם בחיצים ושמו להם בראש זר קוצים ונזל להם דם בידיים וברגלים וגם בבטן ואף אחד לא שם להם פלסטר ולא לקח לתקן אותם בבית חולים. היא תספר עליהם לניצה שתבוא אליה כשהיא תחזור הביתה וגם לשולה שיש לה כתם לידה כהה על העין והיא נראית כמו החתול שמסתובב בחדר האשפה. כשנמאס לה לספר, היא מעתיקה את הערומים בדיוק בדיוק ומחכה ללילה, אפילו שקשה להירדם עם הרעש של האנשים בבית הקפה והמכוניות שאף פעם לא הולכים לישון בבן יהודה, כי בלילה אפשר לנחש שבבוקר היא שוב תראה איך אומָמָה מציירת את הקוצים שליד החלון והקול שלה שתמיד נהייה קצת פחות קשה כשהידיים מציירות מהר מהר יגיד שעד שלא מציירים משהו לא רואים אותו באמת, ואז יצביעו הידיים עם העור הקשה של אומָמָה על ערימת הדפים ועל הפנדות בקופסה הגדולה כדי שגם הני תלמד להסתכל ולראות. ואחרי הצהרים יקח אותה אופָּה לאכול קְרֶמְשְנִיט עם מילקשייק וניל בחצר של רוֹוָל וכשהיא תגמור הכל יעשה הקש רעש של אין יותר מה לשתות והזקנות עם השיער הקצת ורוד והקצת כחול יסתכלו עליה, ואופָּה יכניס שטרות מקופלים לכיס שלה ויגיד לה לבקש חשבון מהמלצר והיא תזכור להשאיר יותר כי המלצרים חיים מהעודף שקוראים לו טיפ. אחר כך תלבש אומָמָה את שמלת הפרחים הצהובים והכתומים ואופָּה יקשור את עניבת המעוינים ולה יעשו הידיים הקשות מהר מהר קוקו עם סרט ירוק ושלושתם יסעו לאורך בן יהודה שטראסה באוטובוס קטן שקוראים לו שירות ויראו חנויות של שטיחים ורהיטים ופירות וירקות ומנורות בבתים המתקלפים וגם את בית הכנסת שמרצפות שקועות במדרכה לידו. אחרי השדרה שגר בה בן גוריון עם השערות המצחיקות הם ירדו וילכו לסרט בקולנוע תכלת עם ההיפופוטמיות הרוקדות ועם מיקי מאוס שעושה שטויות עם המטאטא של הקוסם הכועס. ופעם הם אפילו ילכו לקולנוע הגדול של משפחת מוגרבי שקרוב מאד לבית של אומָמָה ואופָּה והדוד שימי שיבוא לחופש מהצבא יושיב אותה לפניו על המוט של האופנים ויסע דרך הצריפים שהוא קורא להם נורדייה ויסתובב בכיכר של צינה כדי להבריח את היונים ויגיע מהר לגלידה ויטמן במעבר הסודי שקוראים לו הפסאז' של פילץ בין הבתים של דיזינגוף, ליד הקולנוע עם הסרטים המפחידים. היא תבקש גביע גדול עם תלתל גדול של וניל מהמכונה עם רוטב ורוד מתוק והבחורות בשמלות הקצרות ובמכנסים המתרחבים שוב יצחקו אל הדוד שימי וישאלו אם הוא יבוא בלילה לאדריאנה ויוסיפו לקצפת שלה גם את הדובדבן שלהן. וכשהם יחזרו, אחרי שהם גם יסתכלו מי יושב בקפה קליפורניה של אייבי נתן שפעם נחת במצרים עם המטוס שלו כדי להביא משם את השלום, יתן לה סבא לסרק את השיער הלבן והחלק שלו והיא תעשה לו תסרוקת בן גוריון. ובוקר אחד במקום לצייר אומָמָה תיקח אותה לחנות של אדון בראון שמטפחת אדומה קשורה לו לצוואר ושביל של ריח מתוק-חריף מספר לעולם אם הוא בא או שכבר הלך. ולאדון בראון יהיה דיבור קצת משונה כשהוא יצבוט לה את הלחי ויגיד שתקרא לו דוד סטפן ושהיא יכולה להסתובב בזהירות בין הפרוות, והיא תלטף אותן כאילו שהן עדיין נושמות ועלולות לנשוך. והמעילים עם הראשים של השועלים יבהילו אותה והיא תרוץ מהר בחזרה לאומָמָה שתיקח בחזרה מהתיקון את המעיל המתולתל שהביאה מאירופה כי שם היה להם הכל, כדי שיהיה מוכן לחורף, אפילו שבארץ אין לאן ללבוש דברים כאלה.

    .

    מיד כשאופָּה נעלם ברחוב, עורמת הני בצורה שדוד שימי קורא לה מסירות דתית את אבקת הגיר ומחליקה אותה עם מה שהיא כבר יודעת שנקרא שמן פשתן. היא רוכשת את המילים המסובכות מהר ומפגינה יעילות בעיבוי הצבע, מערבבת חזק חזק שלא יהיו גושים. על הפָּלֵטָה שזוכרת את הציורים מכל השנים בשכבות צבעוניות היא מכינה לאומָמָה כמויות יפות של הצבעים שבכל ציור צריכים כי הם הבסיס. היא מקפידה על רווחים שווים והעיניים סוקרות את החדר ומנחשות מה תצייר אומָמָה על הבד החדש, שהידיים של הני עזרו למתוח אתמול על המסגרת שאומָמָה ניסרה וחיברה עם משולשים מדיקט ומסמרים קטנים כשהקול הקשה שלה אמר שתסתכל טוב טוב ותלמד כי נשים צריכות לדעת לעשות הכל כי אי אפשר אף פעם לדעת מה יקרה, והקול של הני שתק בגלל הבושות כי היא אפילו עוד לא מבינה את כל המילים של היהודים שצריכים לדעת הרבה שפות.

    אומָמָה יורדת לרגע למטה וחוזרת עם הילדה שגרה בדירה עם הדלת החומה ומבקשת ממנה שתשב ליד החלון ותשלב רגלים ושלא תזוז ותזכור איך ישבה בדיוק בדיוק כדי שתחזור לאותה תנוחה גם מחר. הידיים של הני שנהיו עסוקות כל הזמן כמו הידיים של אומָמָה ואין להן זמן לחבק, וגם לא להצטייר פרחים, מסדרות את המכחולים לפי גודל כמו חיילים על השולחן הקטן והעיניים שלה לא ממצמצות ורק מסתכלות וגם רואות את הילדה מהקומה למטה. אומָמָה מוסיפה עוד כמה גוונים לפָּלֵטָה כדי שיהיו לה הרבה צבעים מוכנים כדי לצייר את הילדה מהקומה שלמטה ומניחה על הכן את הבד, ושוב מתקרבת לילדה מהקומה למטה, מחזיקה לה בעדינות את הראש ומסובבת אל האור, ומחליקה לה את החצאית, וחוזרת אל הבד ומתחילה לסמן בקווים את הילדה מהקומה למטה, עוצרת לרגע, ומחייכת אל הילדה מהקומה למטה, וניגשת לואזה שעל השולחן, בוחרת פרח צהוב ועייף ומניחה אותו ביד של הילדה מהקומה למטה שתופסת אותו, לא חזק, אומרת אומָמָה, אל תחזיקי אלא כאילו רק נפל לתוך היד שלך מהשמים ואת לא הרגשת, ואז היא מסיטה קווצת שיער מהפנים של הילדה מהקומה למטה ומרימה לה מעט את הסנטר ובמהירות מתחילות הידיים החזקות והמחוספסות שלה לסמן את הנקודות החשובות של הברכים והמרפקים והצוואר והראש והעיניים העצובות של אומָמָה מסתכלות בילדה מהקומה למטה טוב טוב כדי לראות הכל ולרגע נדלק בהן אור. הדפים מתפזרים על הרצפה, הרגליים רצות לשירותים ומשם למטבח ואחר כך למיטה של אופָּה, ולמרפסת, וכבר הן מתרוממות על קצות הסנדלים והעיניים מציצות לראות אולי אופָּה כבר חוזר, אבל השעה מוקדמת ואפילו בית הקפה ממול עוד ריק, הרגלים חוזרות למטבח, העיניים מביטות סביב, יד ימין לוקחת כוס, ממלאה מים, יד שמאל שופכת את המים כי בבן יהודה הם לא טעימים, הרגלים רצות לשירותים, לא דורכות על המרצפות השחורות, רק על הלבנות, הידיים שוטפות את עצמן, ואת הפנים, הרגלים חוזרות לחדר, עוצרות, מסתובבות, חוזרות אחורה, נמתחות מול ארון הספרים, גם הגב, והזרועות, והצוואר, תזהרי הני'לה אומרת אומָמָה בלי להזיז את המבט מהילדה מהקומה למטה. הידיים החרוצות ערומות מפרחים, מורידות ספר אחרי ספר מהמדף הראשון והשני ועורמות על השטיח, הרגלים נחלצות, סנדלים נבעטים מתחת לארון, העיניים נעוצות באומָמָה שמרוכזת בילדה מהקומה שלמטה. רגלים ערמומיות, ערומות, על הספרים.

    הני מחלצת מהמדף השלישי את הספר הגדול שבמרכז ומגלה איש ערום שהאצבע שלו כמעט נוגעת באצבע של איש זקן שעף באוויר מעליו. היא גולשת ממדרגת הספרים עם הספר שיש בו הרבה ערומים. הם חולים מאד, לוחשות הידיים הריקות מפרחים, יש להם מקרה קשה קשה של הוּדֶרוַואסֶה, הם מאד סובלים אבל לא רוצים להתפשט כי יש להם הרבה בגדים מסובכים להוריד בגלל שמאד קר באירופה כי שם היה להם הכל, לא כמו בארץ. חלק מהחולים ניסו לברוח כי הכריחו אותם לשתות שמן דגים, הם לחצו את כפות את הידיים זו אל זו ליד החזה והתחננו שלא יכריחו אותם להתפשט ליד כולם ושלא ידחפו להם מקל לגרון בגלל השקדים, אבל זה לא עזר להם. התחילו לבדוק את התינוקות כי הכי קל להוריד להם את הבגדים והם רגילים שרואים להם את הבולבול. חלק מהתינוקות קצת שמנים בגלל שהמחלה הזאת הוּדֶרוַואסֶה מאד מדבקת אבל רק לבנים ולא לבנות. והאמהות שלהם לבשו מטפחת ארוכה על הראש וצמח להן עיגול מזהב של דאגה סביב הראש בגלל שהן מאד אוהבות את התינוקות שלהן, אבל רק את התינוקות הבנים שנולדו מאד חולים ומחברים להם צינורות בשביל לאכול ואת הבנות משאירים בבית של הסבתא החורגת ולא לוקחים אותן לשום מקום.

    העיניים של הני מתענינות במבוגרים שהכריחו אותם להתפשט. אחרי הנשים השמנות רדפו זקנים רעים עם ידיים כהות, ולאחת שבדיוק תפס אותה גבר עם הרבה שרירים צמח עץ מכל הגוף כי מהמהירות היא בלעה את הגרעינים של האנונה. לחלק מהגברים כרתו את הראש, אבל בעיקר חיברו לגברים הרזים את הידיים והרגלים עם מסמרים לקרשים גבוהים עד שנהיה להם פצע וירד דם, וגם בבטן היה להם דם ולא שמו להם פלסטר. הני כבר היתה מתפשטת מזמן, כמו אצל דר' טומי ששם סְטָסְטוֹקוֹפּ קר על החזה והגב ואומר להשתעל ומסתכל באוזן עם משקפת דקה וקשה, אבל לה מבטיחים סוכריה או ספר כשהיא מתנהגת כמו גדולה כי ההורים שלה מאמינים בחינוך וכשהם מרסקים תרופות מרות היא מתרכזת בסוכריות בטעם פטל שמתחבאות גבוה בארון. חלק מהחולים התעייפו ונשכבו, הם נראו מאד מאד חיוורים וקצת צהובים כי היתה להם גם צהבת, חלק מתו כי הם התפשטו לאט מדי ולא הספיקו לתקן אותם והגולגלות שלהם התפזרו על הרצפה, את הגולגלות הידיים שלה אוהבות ללטף אפילו שאבא אומר שאסור לנגוע בחיות מתות כי זה מעביר מחלות.

    חלק מהאנשים בארץ הרחוקה דווקא נהנו להסתובב ערומים בחוץ, אולי כי כבר היה קיץ, אבל הם נראו קצת משוגעים ולא חולים רגילים והידיים הצייתניות מזדרזות להעתיק אותם כדי לקחת את כולם איתה. אבל אסור להראות לאומָמָה, והדפים ממהרים להתחבא.

    .

    למחרת אומָמָה שוב מלטפת לילדה מהקומה למטה את השיער אחרי שהכינה בצד מטבעות וקוביות שוקולד שהילדה תיקח לקומה למטה אחרי שתגמור לשבת בלי לזוז, ושוב היא מרימה בעדינות את הסנטר של הילדה מהקומה למטה ומסתכלת בה חזק חזק. הני לא רוצה לערבב אבקה של גיר עם שמן פשתן ואומָמָה נאנחת כשהידיים שלה מכינות הכל מהר מהר ומסובבות אל הני את הגב. האוזניים של הני בוערות כשהיא עורמת שתי מדרגות ספרים ומטפסת אל המדף הרביעי. פתאום היא מפסיקה, קופצת ממדרגת הספרים שמתפזרים על השטיח, היא בועטת בהם וממהרת לחפש מאחורי מעמד הבגדים של אופָּה, שבלילה כשהלכה לעשות פיפי ראתה אותו נדחק מאחוריו. מאחורי המעמד הכבד מהעץ בליטה קטנה משדלת אותה להרים את השטיח, ומתחתיו מציצות שתי חוברות עם הבחורות העניות שלאחת מהן נשארה קצת תחרה מהבגדים שנקרעו ואחרת לבשה חולצה קטנה שכבר לא נסגרת עליה. היא לוקחת את הבחורות ואת הדפים והפנדות לשירותים ונועלת את הדלת. על מרצפות השחור לבן, מתחת לפרסת הסוס היא מבקשת קצת מזל ומעתיקה מהר מהר את הגוף של הבחורות עם הציצים העגולים והבטן החלקה כי בציורים מותר כל מה שאסור. אחת מהן מתכופפת ברגלים ישרות ונוגעת לעצמה בטוסיק ומראה לסטודנטים שיש לה חור גדול מדי בשביל לעשות פיפי ומסביבו הכל נפוח וכהה כי יש לה דלקת בשלפוחית כמו שהיה להני ומאד כאב לה והיא בלעה כדורים מרים שקוראים להם סולפה מרוסקים בפטל שגם נהיה מר. הבחורה הזו לא הולכת לדר' טומי ולא אמרו לה שמאד חשוב להקפיד לא להתקרר. קצת מוזר שאופָּה מתענין בחוברות לסטודנטים שצריכים לתקן אנשים כי הוא בכלל מנהל את כל החשבונות, אבל אולי זה כי הבחורות מאד שמחות שתיקנו אותן מהר, חוץ מזאת שמתכופפת קדימה בשביל להקיא. הידיים מעתיקות אותה מהר ואחר כך גם את האחות שלה ששוכבת ערומה על הצד והראש שלה נשען על יד אחת והיד השנייה מדפדפת בספר. היא ראתה תמונה דומה בספר במדף הרביעי, אבל בספר היה הכל מצויר. גם היא אוהבת לצייר כי ככה היא יכולה לקחת מזכרת את הכל הכל. היא מחזירה את הבחורות למקום מתחת לשטיח וחושבת שאולי אופָּה שגם הוא גבר שלובש חליפות מסתכל על השפתיים והרגלים הערומות של הבחורות כמו הגברים שראו את החיוכים המאדימים של אומָמָה יחד עם הרגלים של הבחורות שליד התזמורת. הידיים מסתירות את הערומות שציירו עמוק בתיק כדי שהקול הרך של אבא שיגיע בסוף השבוע ויניף אותה על הגב כמו שק תפוחי אדמה לא ישאל שוב למה היא מציירת רק ערומים וערימת תפוחי האדמה תיחבט ברצפה הקרה. גם אם יגיד שנהדר שהיא לומדת אנטומיה עדיף שלא ישאל מאיפה העתיקה את הבחורה שמקיאה והפה שלה לא יגיד בלי קול שהיא לא זוכרת ואומָמָה לא תקמט את המצח ולא תסתכל באופָּה במבט של לפני המילים בהונגרית. ורק הקול של אבא יזרז אותה למהר לאמא ולרובי שחזרו כבר מבית החולים. מבלבלים הגדולים האלה ששמחים כשמציירים חולים אבל בחורות ששמחות בגלל שהן כבר הבריאו אסור.

    .

    בבוקר מוקדם מציץ העולם כחלחל מעל הוילונות הישרים שאומָמָה תלתה במרפסת כדי שהשכנים ממול לא יראו הכל, והאוטובוסים רק מתחילים להרעיש את בן יהודה, והקרירות עושה הרגשה שהעולם נקי, ולפני שהצלצול יעיר את אופָּה לעשות חשבונות, אומר פתאום הקול של הני שהכי טוב להעתיק חולים כי ככה זה באמנות, שקיעות ושמחה זה קיטש, אבל סבל ולכלוך מצטיירים ממש ממש טוב, כמו בציור של ערימת הגרוטאות בסמטה הקטנה בדרך לים שלקח בשבוע שעבר האיש בחליפת הפסים הריחנית והנעלים המבריקות. האוזניים שלה מקשיבות, והעיניים מלוות את המחוג בשעון שאופָּה הביא לה שרץ בלי הפסקה כמו המחשבות. היא שולפת מהתיק את הבחורות שהעתיקו הידיים מהר מהר בלי ראש ובזריזות הולכת למיטה של אומָמָה ולוקחת את המראה הקטנה שעומדת על השולחן המעוגל בצד ורואה שאומָמָה עדיין חולמת על אלה שלא חזרו משם וזוכרת את כל השמות שלהם וגם על הילדה מהקומה שלמטה היא חולמת והידיים שלה על הבד בחלום ממהרות להכיר את הילדה מהקומה למטה יותר טוב. הגב של הני מסובב את כולה והרגלים ממהרות לשולחן בחדר של אופָּה, בשקט בשקט לוקחות הידיים צבע חום מקופסת הפנדות ומוסיפות לבחורות קוקו ארוך עם סרט ירוק ולכל בחורה הן כותבות מספר בצבע כחול שלא יורד. העיניים של הני מסתכלות במראה טוב טוב כדי להעתיק מדויק מדויק את קו הפנים המתארכים בצבע בז' ורדרד מעל הגוף של הבחורה עם הספר, וגם את גומת הסנטר של ה

    דרג את התוכן:

      תגובות (39)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        1/5/09 16:56:

      החזרתי, מתוקן כמו מתוקן אינו טוב כמו המקור, אבל..
        1/5/09 15:55:


      בהינף יד ובטעות מחקתי את הפוסט המושקע עם הצילומים וההרחבות על הונדרטוואסר והקישורים.. זהו, אבוד

      אסור לעשות דברים כשיש חום.. שפעת ולמיטה

        29/3/09 22:43:
      כתוב כמו ציור
        15/3/09 21:55:

      מסתבר שבקהילת נדל"ן יש גלריה של בתיו של הונדרטוואסר

      http://cafe.themarker.com/view.php?u=66009

       

      לא שהצילומים כ"כ שווים. ברשת יש אתרים נפלאים שלו, גיגול קטן ומגיעים

       

       

        14/3/09 21:11:


      ויצא לי הכבוד להכיר קרובת משפחה שלו (אמנית בעצמה) שגרה בארץ

        4/3/09 22:02:

      לוא לפיסקאות היו מספרים

      הייתי זוכרת עד היכן הגעתי והייתי קוראת כל יום קצת

       

       

        4/3/09 21:59:

      צטט: inspire 2009-02-25 14:02:10

      מזרקה

       

      יקירה. לא תאמיני כמה אנשים חיפשו את המזרקה הזאת במשך השנים. לא מעטים טענו שזהו מיתוס וגם אם נבנתה כזאת, היא כבר אינה קיימת. 

      אז... חיפשתי קצת בשבילך ואני חושב שמצאתי. אומר דברים בשם אומרם כמובן, כי מישהו לקח על עצמו פרויקט אישי לחפש ולהפוך ושאל ושאל וקיבל תשובה ואני פשוט מצאתי את המוצא (שזה קל יותר מלמצוא מחדש חחח)

       

      בכל אופן, להלן ציטוט מאמרותיו של המוצא היקר:

       

      המזרקה/פסל נמצא במרכז הקהילתי היהודי ערבי ביפו - תמונה מצורפת.
      היא הוצבה שם בשנים 97 או 98 ועשויה מאבנים שונות מכל מיני מקומות בעולם.כל אצבע אמורה היתה לשמש גם כבירזיה וניתן היה לשתות מכל אצבע אך איכות המים בארצנו גרמה לסתימת החורים והמזרקה/בירזיה נשארו רק כפסל.
      הונדרטווסר בעצמו לא היה כאן והענין הוסדר ע"י בחור ישראלי המייצג אותו בארץ -מישהו בשם יורם.

       

       

      לא הייתי מודעת לקיומה, סיבה טובה לחזור ליפו לטיול...

        4/3/09 21:57:


      גל, איזה  צילומים נפלאים הוספת, מזמנים שהיו ואינם עוד  (: והאוממה שלך הייתה כל כך יפה, חיוך מתוק ועדין.

       

       

        28/2/09 02:28:


      ואוו

      כמה עדין וכואב ויפה

      וצריך כמובן

      לקרוא שוב ושוב

      בתשומת לב רבה

      ובריכוז

       

      תודה

      גל

        27/2/09 23:08:

       

      הגיע בפרטי..

       

      קראתי את הסיפור הוא מרשים
      אהבתי את ההתעסקות בפרטים הקטנים בסגנון גארקסיה מארקס
      הפרטים הקטני םעןשים את הסיפור הגדול
      יש המון מקום לצורך בקבלה אן שזה רק נדמה לי
      ?
      אני נולדתי בצהלון לא נורא רחוק מדונולו בטח

        26/2/09 15:48:


      גל, פוסט מרשים ביותר. על הסיפור/ים, ועל הרגישות והכנות והכאב והאינפורמציה שעל הדרך,

       

      באמת לא מספיקה קריאה אחת

       

      תודה, שירלי 

       

        25/2/09 14:06:


      וואו, מוטי, אני שלך לנצח, אפילו אם זו רק ברזייה

      וזה עוד ליד הבית.. בכלל :)

        25/2/09 14:02:

      מזרקה

       

      יקירה. לא תאמיני כמה אנשים חיפשו את המזרקה הזאת במשך השנים. לא מעטים טענו שזהו מיתוס וגם אם נבנתה כזאת, היא כבר אינה קיימת. 

      אז... חיפשתי קצת בשבילך ואני חושב שמצאתי. אומר דברים בשם אומרם כמובן, כי מישהו לקח על עצמו פרויקט אישי לחפש ולהפוך ושאל ושאל וקיבל תשובה ואני פשוט מצאתי את המוצא (שזה קל יותר מלמצוא מחדש חחח)

       

      בכל אופן, להלן ציטוט מאמרותיו של המוצא היקר:

       

      המזרקה/פסל נמצא במרכז הקהילתי היהודי ערבי ביפו - תמונה מצורפת.
      היא הוצבה שם בשנים 97 או 98 ועשויה מאבנים שונות מכל מיני מקומות בעולם.כל אצבע אמורה היתה לשמש גם כבירזיה וניתן היה לשתות מכל אצבע אך איכות המים בארצנו גרמה לסתימת החורים והמזרקה/בירזיה נשארו רק כפסל.
      הונדרטווסר בעצמו לא היה כאן והענין הוסדר ע"י בחור ישראלי המייצג אותו בארץ -מישהו בשם יורם.

       

        25/2/09 13:37:

      תמונת "בית הונדרטוואסר" הייתה תלויה שנים בביתנו..הספר שלו היה הראשון שקניתי..בספריית האומנות המגוונת שרכשתי עם השנים..

       

      חתיכת סיפור הבאת פה...נוגע בכל החלקים הכי קמאיים שלי..

        25/2/09 13:28:

      יש אנשים שתגובותיהם מרגשות, חשובות, במיוחד

      המענין הוא שהם תמיד מתקבצים לפוסטים שעליהם הייתי רוצה שהם, דווקא הם, יגיבו

      זה עובד, איכשהו

      תודה לכם, אנשים

       

        25/2/09 13:21:

      צלחתי, ואהבתי נורא.

      זה עולם פנימי זעיר כזה, כמו הפתיתים הלבנים הזעירים שמתערסלים בכדור הזכוכית השקוף הזה שבו ניבטות מיניאטורות בשלג ובשמים נוזליים. כאילו הבטתי שם בעולמך. הוא מדהים בדקויות שלו. צלחתי, בטח שצלחתי. 

       ליטפתי כל פתית של דימוי, רגשות חוצים של אלכסון, תחושות שנשתקעו בפינות החיים, ופחדים ויצרים שהבהילו מלים צפופות צפופות לקורא הנלהב, אני.

      יש עוד?

      נשיקות

      מוטי

        25/2/09 13:01:

      סיפור נפלא בכתיבה מעולה

      חיבוק חם}{

        24/2/09 02:20:


      אגב, האם מישהו (אולי חמוטל) יודע/ת איפה המזרקה של הונדרטוואסר בתל אביב?

      היא אמורה להיקרא Spiralfluss Trinkbrunnen II

      התרגום הוא כנראה מזרקה ספירלית של מים בזרם חזק, ולכן אולי זה לא שם המזרקה, אלא רק תיאור.

      יש עוד אחת כזו באוסטריה (היא כנראה מספר 1).

      אמורה היתה להיבנות ב- 1993-4.. מישהו יודע איפה זה מתחבא?

       

      ואולי גם יש רעיונות איך לאתר את הדגל שהוא עיצב לאיזורינו הדווי?

       

        23/2/09 19:35:


      אכן גדלתי בדונולו :)

      אבי היה מתמחה שם ואני אהבתי את המדשאה הקטנה ואת ריח הים

      ואת המלאך המציץ מעל חומת בית הקברות הנוצרי

      חוצמזה הסיפור לא אוטוביוגרפי, ממש לא, רק הרקע

      אחי אמנם נולד קצת מכוער (עבר לו מהר) אבל לגמרי בריא ולא נאלצתי לגדול אצל סבים וסבתות

      .

      תודה לכולכם.. רולי, וואו איזו תגובה, ולאן נעלמת..

      .

      ואילן, אני מצטרפת בכל לבי לבקשתה של חמוטל

        23/2/09 19:30:


      מעניין מאוד מה יהיה עם הילדה הזאת

      לאן היא תיקח את כשרון הציור שלה

      מה היא תעשה עם הידיים האלה שלא יודעות לנוח

      ובכלל איפה אמא , איפה אבא  ורובי מה איתו ?

      המון שאלות , ותשובות אין

      אבל

      אהבתי מאוד

      מבין איפה גדלת לפי הבית חולים , נשמע מרתק , קראתי כהרף עין   וכן מודה לא נכנסתי לפרטים הקטנים

      תודה לך

      שי

        23/2/09 19:24:

      צטט: מר רשתות 2009-02-23 17:52:09

      תודה על סיפור קסום.

      לפני כשנה ביקרתי בביתו של הונדרטוואסר .  לא מת עליו.

      היה מאד מאד פופולרי בשנות ה60', ואבי, שהיה צייר, צייר ויטראז' בסגנונו של הונדרטוואסר על שמשת דלת בית השימוש , וחתם תוך שיבוש שם הצייר בגרמנית ל"בית המים" (=בית הכסא).

       

      אילן איזה סיפור מסקרן מסתתר  בתגובה שלך (:  אולי תכתוב רשומה ותספר על אביך על האמנות ובעיקר על ההומור הפנימי ?

       

      ולגל, המחמאה מכל הלב.

       

      חמוטל.

        23/2/09 19:02:


      אז אם באירוויזיון מחלקים דוז פואה לטוב שבטוב, לך ראוי לתת הונדרט פונקט...

      ה"קפה" נועד לאלה שמאמינים שיש להם את היכולת לכתוב. את מאלה, המעטים מאד, שאכן יש להם את הכשרון לכתוב. האמת, שהיכולת הזו שייכת למקומות אחרים, "מקצועיים" בהרבה מה"קפה".

        23/2/09 18:05:


      לכולכם כולכם תודה

      .

      ואילן.. איזה סיפור נפלא, יש לך משפחה מרתקת שאני מלקטת עליה ביטס אנד פיסס והפאזל מאד מענין, מאד

       

        23/2/09 18:02:

      צטט: חמוטל. 2009-02-23 17:16:38


      סיפור נפלא עם ניחוחות של מקום רחוק.

       

      .. הכתיבה הרהוטה שלך שנקראת בנשימה ארוכה עם פאוזות במקומות לא צפויים משרה קסם דומה, לא יודעת כמה היית מודעת לזה שכתבת אבל המוסיקה של מילות הסיפור היא הונדרווסרית .

       

      חמוטל.

      חמוטל, ממך זו מחמאה אדירה

      ובהוויה שלי אני הונדרטוואסרית כך שזה לא מפתיע אבל ההבחנה מאד מאד משמחת אותי, זה לא היתה כוונה מודעת  :)

       

       

        23/2/09 17:52:

      תודה על סיפור קסום.

      לפני כשנה ביקרתי בביתו של הונדרטוואסר .  לא מת עליו.

      היה מאד מאד פופולרי בשנות ה60', ואבי, שהיה צייר, צייר ויטראז' בסגנונו של הונדרטוואסר על שמשת דלת בית השימוש , וחתם תוך שיבוש שם הצייר בגרמנית ל"בית המים" (=בית הכסא).

        23/2/09 17:16:


      סיפור נפלא עם ניחוחות של מקום רחוק.

       

      אני אוהבת מאוד את העיצובים של הונדרווסר בעיקר האדריכליים. קומפלקס הבתים שבנה בוינה מרתק אותי כמו ציור על כל פרטיו.                                                                                                                                   הכתיבה הרהוטה שלך שנקראת בנשימה ארוכה עם פאוזות במקומות לא צפויים משרה קסם דומה, לא יודעת כמה היית מודעת לזה שכתבת אבל המוסיקה של מילות הסיפור היא הונדרווסרית .

       

      חמוטל.

        23/2/09 16:40:

       

      איש המים המרובים (100 ליתר דיוק)
      תמיד מצליח לגרום לי לעצור בשמחה ולטעום ממימיו הצבעוניים

      אל הכתוב אני מבטיחה לחזור עוד הערב

      und bis dann : zum Wohl :)

        23/2/09 16:20:


      וואו, איזה כיף

      אני באמת מתרגשת

      :)

       

        23/2/09 16:19:

      כמה יפה

       מעורר קנאת כותבים כמעט.

       ומי בכלל גנב לא את האלבום הגדול השחור של הונדרטווסר שקיבלתי ליום הולדת 25??????????

        23/2/09 16:09:


      .i'll be back

       

       

        23/2/09 16:05:

      וגם נהניתי לקרוא על הונדרטווסר, הייתי בווינה לפני שנה ומשהו וראיתי את "בית הונדרטווסר" שם, והבנתי שלדיירים שם יש הרבה תלונות על המוזרות של הבית (ולפיכך לא נוח שם כל כך, איך אפשר לקנות ריהוט לבית עם קירות עקומים), זה כמעט כמו לגור בתוך מישהו אחר, לא?.... ועם זאת הוא מאוד פופולרי שם וכשרואים את וינה מבינים איכשהו למה.

       

        23/2/09 08:58:
      פשוט נפלא, יקירתי. אפילו לא אנסה להתחרות בסגנון הצבעוני שלך עם חיבור תגובה מיוחדג'ת. הדמויות מתוארות כל כך בשלמות וכל כך משכנע, נכנסת ממש טוב לראש של ילדה קטנה שעולמה מעורבב עליה לחלוטין.  יופי יופי יופי.
        23/2/09 08:55:


      הפרחים שבטוש...

      העיניים התמימות והגדולות של הילד, המביט

      במורתו השואלת: והיכן החולם?

      הוא עוד בעיפרון, משיב הילד...

      שיט..., מאיפה יצא כל זה???!!!

      נשיקה

        23/2/09 03:55:

      העליתי את הסיפור רק כי חברה מסוימת ביקשה לאחר שאיזכרתי אותו בתגובות אצלה, שלחתי לה לינק שיחכה לה בבוקר, היא מהמשכימות החרוצות.. חשבתי שרק היא תתמסר לזה, אם בכלל

      ושמחר אמחק או אעלה משהו חדש וזה על אורכו ישכח בתהומות הנשייה הוירטואלית

       

      אני מופתעת מהמהירות שהגעתם ומכך שהאורך לא הרתיע.. לפחות את רוב חברי השלישיה האמיצה :)

       

      תודה ולילטוב

       

       

        23/2/09 03:26:

      נשבעתי להגיע לסוף בלי לדלג על שורות. הגעתי.

      להכיר אותך צריך לעשות מעגלים ממש גדולים, לאסוף פרורים קטנטנים ולנסות להדביק את שנדבק.

        23/2/09 02:22:

      צטט: geeee 2009-02-23 02:18:00

      וואו, אני מעריכה את ההתמדה, האמנם צלחתם את הכל?

       

      על הצליחה וההצלחה השבתי לך בישיר.

      בקיצור, כתרנגולת חרוצ ליקטתי את מיטב הגרגרים

      שפיזרת והיו המון שכאלה....

       

      שוקי

       

        23/2/09 02:18:

      וואו, אני מעריכה את ההתמדה, האמנם צלחתם את הכל?

       

        23/2/09 02:15:


      הספקתי  "לראות"  את  הגירסא  הראשונה  לפני  שמחקת.

      אה?

      כבוד  להשקעה,  למסירות...

      כעת  חוזר  שוב  להתחלה.

        23/2/09 02:11:

      ממש הונדרטוואסר,

      דונולו ב' , אומה... וכל השאר.

      ציור של אנשים ונוף שכבר אינו הולך ונעלם.

      הוא נעלם. איפה אי שם הוא מאוכסן בזכרון.

      מקופל כמו ציור על נייר עיתון.

       

      איני יודע להגיד אם התייסרתי או נהנייתי...

       

       תודה רבה

      ימים יפים

      שוקי