אחרי שבלפור עזב הזיתי באופוריה. ישבתי בחצר ביתי בלב חלקת אדמה שקנה השר משה מונטיפיורי כשמסביבי עצי שסק שלא צלחו, ולמרות שדובר בחודש נובמבר, זה היה יום חם. הבית של שמילוביץ' היה סגור. האדמה קצת לחה מהגשם של תמול שלשום, עודני מהרהר האם הרצפה תקינה או שמא עלי לחזק אותה שנית. חורף קשה. אבל הנה, היום חם, בלפור עזב את ארץ ישראל עם הבטחה שיהיה בסדר, ואני יושב בין פירות כתומים וקמלים ומנפנף במה שעד לא מזמן היה עיתון. על כל פנים, אם בתיקון הרצפה עסקינן אעשה זאת רק עם  שמילוביץ' אבל זה לא בבית. ואז הוא חוזר. לבוש במיטב מחלצותיו, חנוט במכנסיים שדורשים תיקון מכפלות, אפו סמוק כמוכה שיכר. הליכתו מלאת חשיבות, נמרצת, כמו בלפור עצמו בא ואמר לו, שמילוביץ', תהיה מדינה. אני אומר לך. תהיה מדינה הוא אומר לי. מדינה של יהודים. סבלנות, החזרתי, מביט בו במידת הרחמים. לא בזמן הקרוב, המשכתי  ובעוד אני קם לפטם את מקטרתי, שכני תופס את מושבי וכמו מאלץ אותי להוציא כסא חורק נוסף אל החוץ, יען כי לא שם לב שהייתי שם. השמש היא שמש של שתים עשרה בצהרים, והשכונה שקטה.

תביא סודה אני אומר לו. זה מביא. שתי כוסות פח. בקבוק סיפולוקס מצהיב, סודה...החיוך לא נמחק מפרצופו של שכני. מאושר מהלורד וההצהרות שלו. נותן שפריץ בכוס שלי ואחר כך בשלו, לא מרפה ממני עם דברי ההבל וממשיך בחיוך, יום יבוא ותראה, יהיה רחוב על שמו. משהו גדול, יפה. אה? ולמה לא פתחת את הסדקית היום?

הכריזו על בואו של הלורד שלך כיום חג. התלבשתי יפה אבל השכמתי לפני כשעה. וחוץ מהעניין הזה, הבט סביב, כולם יצאו מהבתים.

מילא, הוא שח והניח כוסו על שולחן העץ. אז הוא אומר שחשב לבקר אצל הים. לראות גלים. דוקטור קלמן אומר שההליכה בחוף מיטיבה עמי. תצטרף? מניח שכן, השבתי בעודי יונק את הטבק. חוזרים אנשים. שערי הבתים נפתחים בחריקות העץ המוכרות. מברכים לשלום. מעבדים את אדמתם הקטנה. חולפים על מפתן חצר ביתי, כמו נכנסים רק לרגע. זו שואלת מתי יהיו לי כפתורים לחליפה של בעלה, הוא שואל אם הבד כבר הגיע, זה רוצה חפתים שרק היושב במרומים יכול להזמין לו במצבנו ולשמילוביץ' הבטחתי לתקן את המכפלות, אבל זמן? אין... אולי אפתח את החנות לכמה שעות. מוכרח לטפל בדברים הללו. ואני, כמו טלגרמה מדברת. מחר, עוד שבוע, לא היום גברת, בדרך אדוני. כן כן לא לא. סליחה תודה בבקשה. משהו. שמילוביץ' אומר שתהיה מדינה ויהיה לי עסק מצליח. אבל אני אומר לו שזה לא ילך בלי דם. יהיה דם, הרבה מתים. אחרי זה מדינה. אבל לא עכשיו. עוד כמה שנים. כמה? הוא שואל, שאלת תם. כמה שצריך. בינתיים בסדר. יש יתושים, יש מחלות, יש תל אביב. יש סודה. גם כמה מעות בסוף החודש יש. אה כן... ויש את רחל היפה, באה מאודסה. רואה בכל בוקר את קמיצתי שחפה מכל טבעת, מחייכת וממשיכה בדרכה. לא נכנסת לא קונה. ככה מאז שהגיעה. אמרתי לה תיקון ראשון חינם אין כסף. חייכה. לא באה. מיוחדת רחל. פעם שמעתי את בורוכוב קורא לה רוחל'ה. יופייה, גויה של ארץ ניכר. זרה לא מכאן. חוטם ישר כפלס, עיניים תכלת ים. עצמות לחייה קשות יום. את רזיה שומרת לעצמה.

שמילוביץ', לך הביתה, תחליף מכנסיים ובוא עם אלו עכשיו. אני חייב לסדר לך את המכפלות... הבטחתי לך. לפחות משהו אחד אני אעשה היום. הוא קם, מסדר מגבעתו ברישול ומדדה מהר לביתו שנושק לגדר חצרי. אני נכנס לחדר השינה ומסיר את הבד הכבד שמכסה את ה"זינגר" הנאמנה שלי, מסדר את כלי התפירה ובודק את רצועת הדוושה. הכל מכוון פונקט. עכשיו רק שמילוביץ' צריך לבוא. לא עברו כמה רגעים, וכבר שמעתיו צועד כבד על רצפת העץ. בחוץ מתקדר.

©כל הזכויות שמורות לאלעד אקרמן