יש לי הרבה תלונות לגבי המדינה, דרך ההיתנהלות הכושלת שבה, ההזנחה של הקשישים, אי הטיפול בילדים חולים, ההיתנהלות של המפלגות, ההבטחות שהפוליטיקאים נותנים וכמובן שלא מקיימים, מרגיז אותי שאף אחד מהשליטים/שרים/ראשי ממשלה/ראשי ערים וכיוצא בזאת לא מתכננים לטווח הרחוק בשום נושא חשוב באמת (מיים שכמעט ואין/רכבת תחתית שלא תהיה לעולם וניתן למצוא עוד ועוד דברים שכרגע זכרוני אינו מעלה), אני שונא את כל הענין של יהיה בסדר שכולם אומרים כל הזמן (הרי ברגע שאומרים את זה ידוע שדברים הולכים להידפק), אני חושב שהטיפול בפושעים הקשים בארץ קלוקל (משפחות הפשע הפכו עם השנים למשפיעים ולפופולרים), והסיסמה תנו לצהל לנצח אולי יפה אבל בימינו הטלוויזיה ודעת הקהל הם שמנצחות בקרב האמיתי. יש לי עוד הרבה תלונות לרשום על המדינה ועל תושביה, אבל אני רוצה להגיד משהו שמגיע לי מהלב

אני אוהב את המדינה, למרות הכל אין לי מקום אחר ללכת אליו, הייתי בארצות הברית, שאין ספק ביופיה ובשפע שהיא מציאה, אך לא הרגשתי בבית. שהגעתי חזרה לישראל עטפה אותי הרגשה שחזרתי הביתה, לשפה שלי, לרחובות שלי, לחברים שלי, למשפחה שלי למוכר ולטוב מבחינתי. אני יודע זה נשמע כאילו אני איזה פטריוט מטורף שברגע של שיגעון החליט שהוא אוהב את המדינה, אז אינני פטריוט גדול, אני אדם ממוצע, שירתתי בקריה, נשוי ואב לילדה מתוקה. אין לי מקום אחר לחיות ויכול להיות שזהוי התחושה שאני חש, כאשר אני אומר שאני אוהב את המדינה. אין לי, פשוט אין לי מקום אחר לחיות בו, מקום להרגיש בו שייך, מקום שאני יכול לדבר בשפה שהיא שפת האם שלי, שפה שאיתה אני מרגיש טוב יותר מאשר כל שפה אחרת.

יש בליבי טענות רבות כלפי המדינה, אני שב ואומר זאת, אבל אין לי ארץ אחרת. כאן נולדתי, כאן גדלתי, כאן התאהבתי, הפכתי לגבר ולאב וכאן כנראה בשלב מסויים אני אמות.

אז באמת ובתמים אין לי ארץ אחרת, לכאן הגענו לאחר השואה, כאן הקמנו את המדינה שלנו, כאן הקמנו את הצבא שלנו, כאן הקמנו את חיינו.

זה מה יש ואם זה צריך להיסתדר ולנסות לשפר (אם ניתן ואני מקווה בתמימות אומנם שניתן לשפר)

זהו.