באמצע החיים, הפכתי מסוערת, דינמית ואקטיבית - לשקטה.

מאחת שתמיד יש לה מה לומר, שאומרת את הדברים בקול רם, שחייבת שישמעו אותה - למישהי שלא מעוניינת לומר דבר, מקשיבה מהצד.
מאחת שמגיבה עם כל הגוף, בתנועות, בעיניים בורקות, מתוך התלהבות - לאחת שמקסימום תגובה מצידה זה מבט בוחן ואיזושהי תנועה עם הפה - חיוך קלוש או קפיצת שפתיים.

מאחת שתמיד יש לה מה לחדש, לסקרן, לעניין אחרים - לאחת שאין לה מה לומר, מלבד "נו, חיים..."

מה נהייה ממני?

רק בת 26, וכבר עצובה כל כך?

משהו בי מת.

מאז הפרידה, נגמר בי הכח והאנרגיות. אני מנסה, באמת. אבל זה לא מצליח לי.

הפרידה הזו היא לא רק מאשה אהובה, אלא מעולם שלם שהיה חלק אינטגרלי מחיי בחמשת השנים האחרונות. יחד הלכנו למסיבות, להופעות, למפגשים, לארוחות ערב בבתי קפה או אצלי בדירה, יחד ניהלנו שיחות טלפון ארוכות בועידה, טיולים משותפים, שבתות יחד, תכננו תוכניות לעתיד...

יחד ישבנו ואכלנו, צחקנו, ריכלנו, שיתפנו, בכינו, עודדנו, השתתפנו בגורל זהה אחד.

וביום שהיא סגרה את הדלת מאחוריה ועזבה את הדירה המשותפת - דלת השמחה שבי נטרקה, מותירה אחריה הד עמום ובלתי נגמר.

אחרי כ - 3 חודשים בהם לא נפגשתי בבתי קפה או מסעדות, לא יצאתי למסיבות ומפגשים, לא צרחתי בהופעות (טוב, אני לא מאלה שצורחות...), לא חייתי מעבר לעבודה-בית-לימודים-מחוייבויות שונות של אנרציית החיים - נפגשתי עם 4 חברות בבית של אחת מהן לארוחת ערב ספונטנית...

ישבתי איתן אבל לא הייתי שם באמת. הן צחקו בקול גדול, במיוחד כשנ., האשה הכי מצחיקה שאני מכירה, קרעה אותן מצחוק - אבל אני? אני רק בהיתי בהן משתטות. הן העבירו דאחקות וצחוקים ובדיחות, ואותי? אותי זה לא הצחיק.

מידי פעם חייכתי, פעם בשעה גם צחקתי קצת, אבל הרגשתי איך המינימום סבלנות שעוד הייתה בי הולכת ומתפוגגת. נ. המדהימה והמצחיקה הרעישה כל כך, שבשלב מסוים ביקשתי ברצינות תהומית שתוריד הילוך. היא בהתה בי לוודא שאני שפויה, כי זה לא מתאים לי.

הערב היה יכול להיות מהנה מאד לו הייתי עצובה כל כך. כואבת כל כך. מתגעגעת כל כך.

אחותי כבר אומרת שלא מעניין לדבר איתי. השיחות עם החברות שמתקשרות לא אורכת יותר מכמה דקות. כששואלים אותי "מה נשמע" אני מיד מעבירה את נושא השיחה לצד שממול במקום לשפוך משפטים רצופים כמו תמיד.

זו לא אני. כולם אומרים שמשהו בי השתנה. שנהייתי יותר רצינית, כבדה. משהו בשמחת החיים שהייתה חלק ממני - איננו. משהו בי כבה.

אני מתגעגעת למי שהייתי רק עד לפני 3 חודשים: יוזמת, מארגנת, אחראית, עוסקת בללמוד מתכונים חדשים למפגש הבא, זו שמרימה את הפרוייקט הבא...

עצוב לי. למרות ההצלחה שלי לשמור לא לבכות שבוע שלם - אתמול נשברתי, ובדרך ללימודים צעדי בגשם ובכיתי.

והבוקר? גם הבוקר אפרורי לי בפנים.

אני רוצה שוב להרגיש את דופק החיים בתוכי!