איך אפשר להתחיל ולתאר את שנות השמונים ההזויות הללו, כמישהי שבעבורה שנים אלו סימלו יותר מהכל ים הרי געש חצ'קוניים פעילים, אופנת שיער נפוח וגבות במיטב מסורת דולצ'ין, בגדים צעקניים והמון כריות שעל פי גודלן יצאו מתוך מיטות אפריון של 200 על 200 מילימטר ונתכבו לתוך כתפיים נשיות שהתעקשו משום מה להפוך לכתפי בייסבול איימתניות.

מה עוד היה שם בשנים הללו? כן, גיל ההתבגרות המטריד הזה, המון מה יגידו במשקל כבד, המון חברות שמדברות על חברים, מעט חברים שמדברים על חברות ו...מישהו אחד ויחיד שהפך לאהבת חיי עד עצם היום הזה...

ובין כל אלו היו שם גם המון שירים, חלקם קיצ'ים עד חורמה כריק אסלי, שהיה גניחט לבן עם כל שחור ושירים שהתאימו ככפפה לכריות האלו מקודם, אך היו שם גם המון דברים טובים וכולםםם קשורים למוסיקה.

בכלל החיים נחוו מנקודת ראות כל כך מוסיקלית מבחינתי. המון המון תקליטים נפלאים בעיקר של פרינס, אלנס פרסונס פרוג'קטס, התקליט השחור של קווין, סימפלי רד וביניהם לא מעט עשבים שוטים שאיש לא מתהדר בהם כהגועל נפש הזה שנקרא פעם יורופופ, סוג של איחסה פופ שהיה בעצם שיר ברצף שאיזה סינטיסייטזר החליף בו לעיתים אקורד אחד או שניים וכבר נעשו על כך מיליון פרודיות בעיקר על הזוג הגרמני השמאלצי מודרן טוקינג שהשבח להם סטופ טו טוק לונג לונג אגו.

וגם מוסיקה ישראלית לא רעה בכלל: המון פורטיס וסחרוב, מתי כספי וריקי גל, כרמלה גרוס ואגנר וערן צור, טאטו ואלונה דניאל ו... ואי שם בקריות הכל כך קרובות לליבי גדלו להם באותה תקופה גם כמה מטאורים ענקיים, ביניהם החברים של נטאשה שחיממו את ימי ולילותי ובעבורכם קיבצתי לכאן את השיר שהזניק אותם מעלה, השיר שדרך את כוכבם לעולמי עד בשמי המוסיקה הישראלית המיינסטרים והרבה מעבר לממוצע.

הנה בעבורכם והמון הנאה, אחחח הקצב הזה יאמי:

http://cafe.themarker.com/view.php?t=901781