אחרי חג הבחירות (מי אמר ט"ו בשבט? שירים את היד...) שהשנה נמשך מעבר למצופה, בגלל העיבור, כלומר, הפוליטיקאים שוב עיברו את כולנו, מגיע לו סופסוף חודש אדר.

השבת, בעוד כולם בביה"כ היו מרוכזים בהכרזה על החודש וברכתו, הרהרתי קצת במשמעות שיש לחודש אדר לגבי. הכיתי על לוח ליבי בצער על כך שמאז סיימתי את פרק הלימודים, הישיבה, הצבא ושוב -הלימודים, ויצאתי ל"חיים האמיתיים", מועדים מסויימים בגלגלהשנה, שפעם היו כל כך מרגשים ורבי משמעות בחיי, פשוט חלפו להם מעל לראשי מבלי שהספקתי לתפוס אותם וליהנות מהם כמו פעם.

מי מאיתנו לא זוכר את שרשרת ה"מישה מישה" שעוברת בכל כיתה בביה"ס ("המורה.. נו...בבקשה... כולם עושים את זה... משנכנס אדר מרבין בשמחה! למה אנחנו לא?") ומפריעה למהלך התקין של הלימודים. שבירת שיגרה כייפית ומתוקה, כמו שרק חודש אדר יכול לספק. ומה עם ההכתרה המפוארת של רב או רבנית פורים? לתת ביטוי ליצירתיות, קצת פורקן אישי, והשתוללות חביבה על חשבון המורים הסבלניים והמבינים...

אין על ר"ח אדר. פשוט אין. לא משנה מה אני אעשה באותו יום תמיד אמצא את עצמי בכל מני סיטואציות מצחיקות והזויות שרק המחשבה עליהם גורמת לי לצחקק כמו הבובה של פילסברי על ספידים.

מתי עוד יכולתי לחטוף צעקות מהאישה בחיי על כך שאני גומר לה את האודם? (שמסתבר שהוא בכלל אודםמיוחד שלא יורד. רק עם מסיר איפור מיוחד. שאין לנו. והסופר פארם יפתח רק מחר בבוקר. ועכשיו לך תסביר לזה שיושב בכסא לידך בביה"כ למה יש לך "לב אדום עם חץ שחור" על המצח. יומיים אחרי ר"ח אדר...).

מתי עוד יכולתילעשות מעצמי ככה צחוק בעבודה? (עד היום, בכל שנה בר"ח אדר, אני מזכיר לעצמישני עקרונות חשובים שמלווים אותי תמיד. הראשון: תמיד עדיף להיות היחיד שלא לבשתחפושת מאשר להיות היחיד שהתחפש. השני: אין שום תחפושת, בשום זמן, ושום מקום או עניין, שמצדיק לבישת טייץ על ידי).

מתי עוד אפשר להסתלבט על השכנים הרוסים ולנסות להסביר להם שבגלל שזו שנה מעוברת, הערב עדיין לא פורים, קוראים לזה תפילת ערבית, הם יכולים להוריד מהילד את התחפושת המטופשת שלה"משה מלצר חולון" ובבקשה לא להפריע למהלך התקין של התפילה. תודה.

מתי עוד יכולתי להפוך את החדר שלי למעבדת נפץ מועדת לתאונת עבודה מהסוג הנפוץ דווקא ברמאללה? (ר"ח אדר תשנ"א. כולם קונים נפצים אצל הירקן השכונתי, ורק אני,"המהנדס הקטן", מנסה ייצור ביתי מ"אדום של גפרורים", סבון כלים וברגים חלודים. התוצאה: מזרון חרוך, 4 חתיכות לגו שרופות, ברבי אחת חסרת ראש, ואמא רוזנברג אחת עצבנית מאוד.)

ואפילו עוד לא דיברנו על פורים... בחיי, כמה שאני מתגעגע לתקופה הזו.

השנה, בעוד הגבאי הכריז על החודש ("רגע, כמה חלקים הוא אמר?") הבטחתי לעצמי שהשנה לא אתן ל"חיים האמיתיים" להפריע לגלגל השנה הפרטי שלי ואעשה כל שביכולתי כדי להחזיר לעצמי את ר"ח אדר. אתם מוזמנים להצטרף אלי בשירה אדירה ולהרכיב איתי שרשרת אנושית ענקית, מהודו ועד כוש ("היי, זה לא פוליטקלי קורקט!") -

כולם ביחד:

 "מישה מישה מישה מישה מישה מימשה מישה מישהמיייייששששהההה נכנס אדר!"